ההחלטה הראשונה שממשלת נתניהו חייבת לקבל, היא לבטל את התוכנית החצופה והבזבזנית לבניית "בית ראש הממשלה", בירושלים, בהשקעה של 650 מיליון שקל, ולהפסיק מיד את עבודות החפירה. ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו, כבר הבטיח שיעשה זאת. יקום ויצהיר: "אני מוכן להמשיך להתגורר ולעבוד, בכל שנות כהונתי, בבית המגורים ובמשרדים שהמדינה נותנת לי כיום.
לא אבנה לי ארמון".
בעשרות השנים שבהן אני מכסה את תחום הנדל"ן בישראל, לא נתקלתי בפרויקט כה מיותר, חצוף ועז פנים, הנבנה מכספי הציבור. איך העזו אהוד אולמרט וחבר-שריו להרים את ידיהם בעד בניית ארמון מפואר, שבו דירה בת 270 מ"ר לראש הממשלה, עוד ועוד חדרים (עם ובלי צורך) באדריכלות מודרנית, ובהשקעה כה עצומה?! האם הם חושבים שאנחנו חיים במדינה העשירה ביותר בעולם? בישראל יש פחות תושבים מאשר בניו-יורק, שלראש העיר שלה אפילו אין משרד פרטי משלו.
האם שכחו, שלפני מספר ימים התפרסם דוח העוני השנתי, ובו נאמר כי
700 אלף ילדים הם עניים, ואין להם די אוכל. אפשר לקחת את ה-650,000,000 שקלים הללו, ולקנות בהם אוכל ב-1,000 שקל לכל ילד. הם, השרים הנכבדים, לא יעשו את זה, כמובן. קודם כל יזרקו מאות מיליוני שקלים על בניית בניין מפואר, ואחר כך יגלגלו עיניים בצדקנות ויטענו שאין בתקציב כסף לילדים העניים. ארבעה צדיקים בסדום, בהם שר האוצר רוני בר-און, הצביעו נגד. הם נשארו במיעוט.
נפוחים מגאווה עצמית האם ראש הממשלה גר ברחוב? לאו דוקא. הוא מתגורר בווילה נאה משנות השלושים, שתוכננה בידי האדריכל המוביל ריכרד קאופמן ועברה שיפוצים מתאימים. האם הוא עובד בצריף נוטף מים? בכלל לא. יש לו חדרים מרווחים בבניין משרד ראש הממשלה, בקריה. באיזו חוצפה הוא דורש לעצמו מגורי ומשרדי פאר, המתאימים למולטי-מיליונרים שמלפני המשבר הכלכלי? האם הוא, הנקרא משום מה "משרת הציבור", עבד והרוויח את מאות המיליונים, שמתכוננים לבזבז על הארמון הזה?
זכורני סיפור מלפני שנים. שגריר הודו בארה"ב ערך קבלת פנים לדיפלומטים לרגל יום העצמאות של ארצו. האורחים הופתעו לגלות, שבמקום קוקטייל מפואר, כמקובל בוושינגטון, הגיש להם השגריר שתייה קלה, מציות וכריכים. כשכמה מהם הביעו את תמיהתם, השיב השגריר: "אני מייצג את הודו, מדינה ענייה. אין לי זכות לבזבז כסף על קבלת פנים יקרה".
ישראל היא כמובן לא הודו. היא עשירה מאוד, אם לא באוצרות טבע, אזי בשרים נפוחים מגאווה עצמית, היודעים לזרוק בקלות סכומי כסף בלתי-נגמרים, בתנאי כמובן שזה לא כספם שלהם, אלא של משלם המיסים.