כרבים אחרים, מעצם היותי מושרש בארץ ישראל וביהדות, אני עוקב בדריכות אחר כל אירוע בו לישראל או לישראלי יש בו חלק, לרבות תחרויות בנושאים הרחוקים מנושאי עיסוקיי והתעניינותי.
בכלל זה - פרסי נובל המביאים גאווה רבה לישראל, הישגים מדעיים, תחרויות שח בינלאומיות, הישגים ספרותיים, ספורט לכל ענפיו, והישגים אישיים של ישראלים בעולם בכל התחומים.
כמובן שעקבתי בדריכות גם אחר טקס האוסקר המהווה את התחרות היוקרתית - פסגת התחרויות בקולנוע הבינלאומי, וכאז (סלאח שבתי של אפרים קישון המנוח) כן עתה (ואלס עם באשיר) - צפיתי לתוצאות בעניין רב.
אלא שהיה הבדל:
בעוד שכאשר סלאח שבתי לא זכה בכלום - הצטערתי, הרי כשהסתיים טקס האוסקר עתה ונודע בבירור כי ואלס עם באשיר לא זכה בכלום - נשמתי לרווחה. זו לא קנאת סופרים, כי למרות אהבתי הגדולה לקולנוע, איני יוצר בשום ענף בו, וגאוותי אינה על כי ייחלתי שהסרט הישראלי הזה ייבלם מבחינת ההערכה הבינלאומית, אך זה מה שקרה, ואני מודה על האמת.
לא ראיתי את הסרט, אך גונב לאוזני כי
ישראל בכלל וצה"ל בפרט - לא מוצגים בו באור חיובי, בלשון המעטה, ובמצב דברים זה, לו היה סרט כזה פרי בית המדרש של אחרים (יוצרים במדינות ערביות או אירופיות), לא הייתי נמנע מלבקר בו, אך מה לי ולתופעה (השכיחה) הזו - ששמץ ממנה אולי חדר ליוצרי ואלס עם באשיר?!
לו הסרט הזה היה זוכה באוסקר, התעמולה הכלולה בו או הנובעת, מכללה, ממנו - הייתה מקבלת משנה תפוצה ותוקף, ואילו עתה, התעמולה הזו שהייתה צריכה לעשות כאב ראש לא קטן למשרד החוץ הישראלי -
מצטמצמת, נבלמת, נשכחת, וכך צריך שיהיה.
