בימי הקמת ממשלת אולמרט הנוכחית התפטר הפרופסור רייכמן מתפקידו החדש כחבר כנסת מאחר שהבין שלא יוכל לקבל את משרד החינוך ולבצע את תוכניתו להפריט את משרד החינוך. עכשיו נוצר חלון הזדמנויות חדש לכנופייה הזאת הקוראת להפרטת המערכת. חברים בה הפרופסור רייכמן, דוקטור שושני וחיות אחרות. אסור שדבר כזה יקרה. בנימין נתניהו יכול, כמו בעבר, להגדיל את הפערים החברתיים על-ידי הפחתה במיסים, חיזוק חברות כח האדם, התעלמות גדולה יותר מחוקי ההעסקה ומייבוא עוד עובדים זרים, אבל מערכת חינוך המחולקת לאלה שיש להם ואלה שאין להם תשמור ותגדיל את הפער החברתי הרבה שנים אחרי שנזכה לשכוח את הביבי של נתניהו.
הנה מאמר שכתבתי בעת הקמת ממשלת אולמרט והופנה לשרה החדשה תמיר: כפסע היה בין פרופ' אוריאל רייכמן למשרד החינוך. עצם הסיבה שבגינה נמנע מינויו של רייכמן - מספר המנדטים שקיבלה קדימה או במידת קירבתו לאולמרט - כבר לא רלוונטית, מאחר שאיום ההפרטה של מערכת החינוך, העולה במשרד החינוך עוד מתקופת המנכ”ל שושני, הוסר לתקופה הקרובה. רייכמן, לטענת גורמים רבים בשמאל, דוגמת נוער מרצ, התכוון לאמץ את המודל האמריקני של שתי מערכות חינוך מקבילות, אחת ציבורית ואחת פרטית, ובכך להעצים את הפערים החברתיים והכלכליים בישראל.
רייכמן כבר הצליח לייבא לחיים הציבוריים שלנו סחורה חמה מאמריקה, שיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה. מאחר שפוליטיקה היא אמנות האפשר, משפט זה הוא מהאהובים על חסידות רייכמן בהרצליה. השיטה עברה לישראל רק במתכונת שיכלה לעבור הצבעה בכנסת ישראל, קרי, בלי בחירות אזוריות ובלי העלאת אחוז החסימה. כמובן שהעניין נגמר בפארסה ובממשלות שהפכו אימפוטנטיות יותר ויותר. המשפט "זה קורה לכל הגברים" הוא בעצם התרגום הישיר לפוליטיקה: זאת אמנות האפשר.
אם היה מנסה רייכמן להפריט את מערכת החינוך, כמו שניסה לשנות את שיטת הבחירות, ברור שהתוצאות היו מזעזעות. מאחר שבבסיס החלוקה האמריקנית, לבתי ספר ציבוריים ובתי ספר פרטיים, עומדת העובדה ששם, בארה”ב, יש מערכת חינוך ציבורית אחת. בתי הספר הציבוריים בארצות הברית אומנם מנוהלים על-ידי ועדות אזוריות, אם ברמת המדינה, המחוז, או ועדות התנדבותיות קטנות יותר, אך כל החלטה המנסה ליישם רעיון הנוגד את עקרון ההפרדה של דת ומדינה, לדוגמא, החל בהעדפה של רעיון הבריאה על תאוריית האבולוציה וכלה בקישוט חצר בית ספר עם סממן מקראי, מגיעה מיידית לבית המשפט העליון.
הדעה המקובלת היא שכל ניסיון לאחד תחת קורת גג אחת את הזרמים השונים במערכת החינוך נועד לכישלון. שהרי אפילו בן-גוריון בתקופת מפא”י הגדולה לא הצליח להעביר את "חוק חינוך ממלכתי” במתכונת הרצויה לפי שיטתו, אז איזה ראש ממשלה במציאות של היום יצליח? ההתנגדות לרעיון מבוססת, או לפחות מנפנפת, בפלורליזם כהצדקה למצב הקיים. הסיסמה "איש באמונתו יחיה” נשלפת אוטומטית נגד הרעיון של ביטול הזרמים השונים במערכת החינוך או אפילו נגד הניסיון להעביר תוכנית ליבה אחידה לכל הזרמים. אך לאמיתו של דבר, מבנה מערכת החינוך במתכונתו הנוכחית הוא ההיפך הגמור לפלורליזם, הוא אתנוצנטרי וחשוך.
כל עוד מחולקת מערכת החינוך לחינוך ממלכתי, חינוך ממלכתי דתי ולזרמים העצמאיים השונים של החינוך החרדי, נמצאים רוב ילדי ישראל מעבר להרי החושך עבור רוב ילדי ישראל האחרים. חלוקה זאת עוברת כחוט השני החל ממערכת החינוך דרך החלוקה לשירות בצה”ל, שירות לאומי והפטור לתלמידי הישיבות, ועד לזמן המסך המצומצם והסטראוטיפי של קבוצות המיעוטים בפריים טיים הטלוויזיוני.
ברור לי שכיום, הקריאה לביטול החלוקה הזאת נשמעת אוטופית או הזויה, אך בלי ביטול החלוקה הזאת, גורלן של שינוי שיטת הבחירות, שינוי שיטת הממשל ותוכניות ליבה אלה או אחרות סופן בכישלון. מכיוון שכולן מנסות לפטור את הסימפטום של אותה חלוקה, חוסר האמון מקורו לא בחוסר אמון במדינת ישראל אלא באותם ישראלים שנמצאים מעבר להרי החושך, אותם זרים מוחלטים עם המנהגים האקזוטים. בבסיס התפישה הליברלית והפלורליסיטית עומדת ההכרה שלכל אדם הזכות להיות שונה, אך כל עוד אזרחי ישראל מחולקים לגטאות, איש מאיתנו לא יוכל לראות את האחר כאדם.
