אחת התעלומות הגדולות בתורתנו הקדושה, לטעמי, הינה: מה קרה לחוּר? מדוע הוא נעלם לפתע מדפי התורה?
כדי להבין את משמעות השאלה, הבה נתבונן במקומות שונים בתורה שבו אכן הוא מוזכר. מיד אחרי יציאת מצרים, ואחרי קריעת ים סוף תתמודד עם ישראל עם המשבר הרוחני-ביטחוני הראשון בתולדותיו - מלחמת עמלק. כבר אז ניצבו בראש המערכה ארבע דמויות מרכזיות - משה רבנו, אהרון, יהושע וחוּר. יהושע נקרא לבחור לו חיילים ולצאת למלחמה, ומשה, אהרון וחוּר עלו לראש הגבעה כדי לתת לחיילים "ריפוי" רוחני לליקוי הרוחני שהיה מקור המכה. מסופר בתורה ש"כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" [שמות יז, יא]. בכך הוכיח משה רבנו לעם כולו שמקור כוחו של העם באמונתו בה'. ברם, היה פה, במעמד גבעת רפידים, מסר נוסף לעם ישראל: פה ראו כולם שסגניו של משה רבנו, שעליהם הוא סמך, היו שניים - אהרון וחוּר.
הפעם השנייה והאחרונה שבה הופיע חוּר הייתה לפני שמשה עלה להר סיני לארבעים יום וארבעים לילה. הוא לקח עימו את יהושע שילווה אותו עד ההר, והשאיר את אהרון וחוּר כממלאי מקומו בהיעדרותו - לשפוט את העם (יחד עם הזקנים) ולהנהיגם עד חזרתו.
שני האירועים הללו מראים בבירור שכבר מתחילת מסעם של בני ישראל במדבר, משה רבנו הוסיף לעצמו, בנוסף לאהרון, עוד שני סגנים - את יהושע בִן נון ואת חוּר ששם אביו לא הוזכר בתורה. ולכן נשאלת השאלה: מה היה ייחוסו של חוּר? על-פי רש"י הוא היה בנו של כלב בן יפונה ומרים, קרי, אחיינו של משה רבנו. כלב היה, כידוע, איש חיל משבט יהודה, השבט שייעודו למלוך על ישראל. נראה שבנוסף לייחוסו הרם של חוּר, משה זיהה בו סימנים ברורים של כושר מנהיגות, והכין אותו כיורשו המדיני. על כל פנים, נראה שמוצאו של חוּר משבט יהודה נתן לו יתרון על פני יהושע, שמוצאו משבט אפרים.
ממעמד כל כך מבטיח - כיורשו האפשרי של משה רבנו - מדהים להיווכח שחוּר נעלם לחלוטין מן ההיסטוריה של עם ישראל ולא הוזכר כלל אחרי אותו אירוע שבו משה השאיר אותו ואת אהרון להנהיג את העם בהיעדרו. אז מה קרה לחוּר? רש"י, בהסתמך על מדרש תנחומא, מציין שחוּר נרצח על-ידי ההמון בחטא העגל. הוא ניסה לעצור את השתלשלות המשבר והפורעים קמו ורצחוהו. ברם, כיצד אפשר להסביר את תגובתם של משה, אהרון, הזקנים, כלב ומרים לאותו רצח - או ליתר דיוק את אי תגובתם לאותו רצח? בפנייתו לאהרון, משה שאל אותו: "מה עשה לך העם הזה כי-הבאת עליו חטאה גדולה" [שמות לב, כא]. הוא לא שאל "איפה חוּר? מה קרה לו?" ואהרון לא הזכיר כלל את רציחתו! אפילו הקב"ה, כאשר הוא הודיע למשה: "לך רד כי שחת עמך" לא הוסיף שהעם רצח את חוּר - שהיה היהודי הראשון שנרצח על-ידי בני עמו. מדוע לא הגן עליו הקב"ה, כפי שהוא הגן על פנחס בפרשת בעל פעור?
התשובה, לדעתי, לכל השאלות הללו, אחת היא. משה רבנו הסמיך שניים להנהיג את עם ישראל בהיעדרו - את אהרון ואת חור. הוא עשה זאת בשיקול דעת מירבי. הוא רצה לשלב בכך מנהיגות שכוללת את חוכמתו וניסיונו של אהרון עם העוז והעוצמה של חוּר. כאשר פרצה המהומה סביב דרישתו של העם לעשיית עגל הזהב, היה על חוּר לפנות לאהרון, וביחד לייצב תגובה מתאימה למשבר הגדול. במקום לאמץ גישה זו, הוא כנראה נזכר במשבר הגדול שבו בן שבטו, נחשון בן עמינדב, תפס יוזמה וקפץ לתוך ים סוף בגבורה ובאמונה גדולה, ובכך סחף את בני ישראל המיימה אחריו. ברם, זו לא הייתה שעה דומה. פה נדרשת מנהיגות אחרת - מנהיגות של אחדות בין שני המנהיגים שמשה הסמיך. זה היה הפספוס הגדול של חוּר, שעליו הוא שילם בחייו. בנוסף, מותו היווה פספוס גדול לדורות באחדותו של עם ישראל. הכיצד? לו היו מצליחים חוּר ואהרון במנהיגותם בעת משבר חטא העגל, הם היו זוכים להערכתו האדירה של משה רבנו, שהיה ממנה את חוּר כיורשו המדיני, ובכך היה קובע, עוד במדבר, את ייעודו של יהודה למלוך. כך היה אולי נמנע הפירוד בעם בין יהודה וישראל, וכל הצרות שבאו עלינו "בזכות" אותה פלגנות ארורה. ולכן, היה פה פספוס - אישי ולאומי גדול מאוד - בכייה לדורות ממש.
מדוע פספס חוּר במנהיגותו? כדי להבין את חטאו יש להתבונן בגיבור אחר במצב דומה - פנחס וחטא בעל פעור.
שני המקרים החלו בעבודה זרה, נמשכו בעריות והסתיימו בשפיכות דמים. אבל, התוצאות הסופיות היו שונות בכך שבחטא העגל הגיבור נרצח "ונשכח", ובחטא בעל פעור הגיבור, פנחס, רצח את החוטאים, ובכך חיסל את המשבר וזכה לברית שלום ולכהונה מהקב"ה. נשאלת השאלה: שניהם פעלו כיחידים - גם פנחס וגם חוּר. מדוע הגן הקב"ה על פנחס מפני נקמת שבט שמעון ולא הגן על חוּר מפני הערב רב? התשובה הינה שלפנחס לא הייתה ברירה. הוא עמד לבדו, כקנאי לה' מול הפריצות הנוראה ההיא. מה שפנחס עשה קרה בלית ברירה, כי אף אחד חוץ ממנו לא ידע מה לעשות. להבדיל, לחוּר אכן הייתה ברירה מפורשת. היה לו את אהרון. על-פי ציוויו של משה, לו היה חוּר פונה לאהרון וביחד הם היו קוראים לשבט לוי להתייצב נגד הפורעים, כפי שעשה משה מאוחר יותר, הכל היה נגמר בצורה אחרת לחלוטין. ברם, הגאווה של חוּר, הרצון להידמות לנחשון, הרצון להוכיח למשה, כבר עתה, שהוא הוא היורש המתאים, כולם הכשילו אותו. כידוע, המידה השנואה ביותר על-ידי הקב"ה היא הגאווה, ומי שכל כך רוצה לבלוט, נבלע ונמחק על-ידי האלוקים, כפי שקרה לחוּר.
לסיכום, ידוע שספר התורה אינו ספר היסטוריה אלא ספר הוראות - ההוראות הנצחיות של הקב"ה לעמו - בכורו ואהובו. לכן, יש ללמוד מן התורה לא רק מה שכתוב בה אלא גם מה שאינו כתוב בה. לא כתוב בתורה שה' אמר למשה שחוּר נרצח, אבל זה נרמז לנו. לדעתי, בו-זמנית ל"לך רד כי שיחת עמך", אמר הקב"ה למשה "לך רד כי שחט עמך" - שחת ושחט בדיבור אחד. וזו הסיבה שמשה לא שאל את אהרון מה קרה לחוּר. כאשר משה שאל את אהרון "מה עשה לך העם הזה", גם פה הייתה לשאלתו שתי משמעויות: "מה עשה לך, לך ולא לחוּר, העם הזה. כיצד הם הצליחו להפחיד אותך" כדי שתוותר על אחריותך? ושנית, "מה עשה לך העם הזה, העם הזה ולא חוּר, כדי לגרום לך לוותר על סמכותך"?
על שתי השאלות הללו לא היה לאהרון מה להשיב. הוא הבין היטב את כישלונו המנהיגותי הכפול - בסמכותו ובאחריותו. והתשובה לשאלה: מדוע כולם שתקו ולא בכו על מות חוּר - כולם הבינו שאם הקב"ה שתק ומשה שתק ואהרון שתק - היה פה מעשה ביש שאינו ראוי לתגובה אחרת.
יהי רצון שנלמד בימים אלו את לקחי חוּר, שבסירובו להשתתף במנהיגות מאוחדת, למעשה עשה "פוטש" נגד אהרון ונגד משה, ובכך איפשר את החטא הגדול ביותר של עם ישראל, אותו חטא שעדיין, אחרי שלושת אלפים שנה, לא הצלחנו לתקן.
