מאז סירובה של ציפי לבני לממשלת אחדות, היא מנסה להסביר בכל ערוץ תקשורת שאינה מתכוונת להיות עלה התאנה של הממשלה "כלפי פנים וכלפי חוץ" מפני חשיבותו של המו"מ עם אבו עלא. צודקת ציפי ליבני שעצם קיום המו"מ, אפילו הישגיו לוטים בחשאיות ואפילו שתוצאותיו הן נעלם גדול, יש בהם כדי לרצות במידת מה את הקהילייה הבינלאומית ויש בהם כדי למלא את החלל המדיני בינינו לפלשתינים. ציפי לבני גם צודקת שקיום המו"מ לכשעצמו מונע יוזמות בינ"ל המונעות מאינטרסים זרים ושעלולות לפגוע בישראל ובתהליך.
אבל המחלוקת עם ביבי על ממשלת האחדות לא התמקדה בעצם קיום המו"מ עם הפלשתינים; הרי ביבי עצמו הכריז מספר פעמים שבכוונתו "להאיץ את התהליך המדיני עם הפלשתינים". בפגישתו אתמול עם הילארי קלינטון אמר ביבי במפורש שבדעתו לתת קדימות לתהליך עם הפלשתינים למול התהליך האפשרי עם סוריה. ציפי לא דרשה מביבי להתחייב להמשך המו"מ אלא דבר מה אחר לגמרי – להתחייבות פומבית של ביבי לאמץ את העיקרון הבלעדי של שתי מדינות לשני עמים כנוסחה הבלעדית לפתרון הסכסוך. בעניין הזה ציפי לבני זורה חול בעיני הציבור. ציפי הרי יודעת שאפילו איזכור אגבי של זהותה של ישראל כמדינה יהודית תפוצץ את הישיבה, ועמידה על העיקרון של "מדינה יהודית דמוקרטית" בעקביות תפוצץ את המו"מ במיידית.
עד כה חזרו הפלשתינים כהד אחרי דברי ערפאת על עקרון "שתי המדינות" אבל לעולם לא השלימו את המשפט "לשני עמים". יאסר ערפאת השתמש בנוסחה שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו. אבו מאזן מסתפק ברישא – שתי מדינות אבל לעולם לעולם לא לשני עמים (יהודי והפלשתיני). ההיצמדות לעיקרון שתי המדינות לשני עמים מעמידה את התהליך מול הפלשתינים על הכול או לא כלום – עד כה זה היה לא כלום. למרחב הזה שבין הכול או לא כלום לא נשאר מקום לשום תהליכים וכיוונים אחרים. לא לתהליך חד-צדדי, לא לתפישה של ניהול הסכסוך והסכמי ביניים ארוכי טווח, לא לשלום כלכלי שיאפשר את השלום המדיני ולא לרעיון של חדירה חוזרת זוחלת של ירדן לשטחי הגדה ומצרים לעזה.
אפילו הייתה ציפי לבני צודקת בשיטתה הרי מדובר בנושא אחד מני רבים חשובים ומכריעים לגורלה של ישראל לא פחות. האיום האירני חמור ומיידי פי כמה, וככל שאירן מצליחה לשטות בעולם ולצבור עוצמה כך קטן, ביחס ישר, הסיכוי לשלום עם הפלשתינים. המשבר הכלכלי יכול לעורר זעזועים חברתיים קשים וביכולתה של קדימה היה למנוע את שדידת הקופה הציבורית על-ידי ש"ס. קדימה העלתה את נושא שיטת הממשל, היציבות הפוליטית והביורוקרטיה הישראלית כאבן נגף בפני מיצוי היכולת הישראלית. לקדימה נקרתה הזדמנות חד פעמית למצות את כוחה הפוליטי כדי לחולל תמורה בהתנהלות האסטרטגית של ישראל.
ההתנהלות מול החמאס בעוטף עזה אינה רק סוגיה ביטחונית אלא כרוכה בסוגיה הרחבה יותר של היחס לפריפריה (שוליים) בישראל מקריית שמונה ועד אילת. מערכת החינוך הישראלית סובלת מליקויים רבים, לדעתי היא נתונה בפשיטת רגל ערכית, ויותר מכל מערכת החינוך היא שמעצבת את עתידנו כאן בארץ. לשיטתה של ציפי לבני, אם היא מאמינה בדבריה שלה עצמה, כולנו אמורים להיות שפוטים של אבו מאזן ואבו עלא ואין נושא הראוי באמת לטפול ולקידום בחברה הישראלית זולת תחזוקת התהליך מול הפלשתינים, עד שיתרצו ואם בכלל, ובשיטת ציפי בלבד.