תוצאות הבחירות לכנסת השמונה עשרה הביאו בעקבותיהן להודעות ניצחון הפוכות של ראשי הסיעות הגדולות: קדימה והליכוד. זו טוענת לניצחון עקב היותה הגדולה בסיעות הכנסת וזה טוען לניצחונו בהיותו ראש הגוש הגדול בכנסת. ממש מזכיר את לימודי התלמוד בתיכון "שניים אוחזין בטלית...".
בעקבות תוצאות אלו רבות הקריאות להקמת ממשלת אחדות לאומית – האופציה שמאז ומתמיד הייתה המועדפת על רוב הציבור. למה הדבר דומה לילד שתמיד מעדיף, ובפרט בשעת מצוקה ומשבר, לראות את הוריו יחד ולא את אופציית הגירושין. ישראל ניצבת בפני אתגרים מסובכים ביותר: גירעון אפשרי של אירן, משבר כלכלי עמוק המביא לגידול דרמטי באבטלה ומצב מדיני מסובך בכל החזיתות. מובן שהציבור יעדיף ממשלה משותפת חזקה בעלת יכולת הכרעה על זו הנפרדת שבאוזניו נשמעת כחלשה, מהססת ונטולת כושר החלטה. "עדיף שההורים יחיו ביחד מאשר יריבו כאשר עומדים עלינו לכלותינו" אנו אומרים אינטואיטיבית זו לזה ולהיפך.
ממעקב אחרי פרשנים למיניהם בתקשורת כמו גם מקצת מהפוליטיקאים, אני שומע גם הנמקות מוזרות במאמץ לשכנע את לבני ונתניהו לפעול במשותף. נימוקים שעדיף ולא היו נאמרים.
הלוחצים על ציפי לבני להצטרף לממשלת נתניהו נאלצים להתמודד עם עמדתה לפיה אין מכנה משותף מדיני בין קדימה לבין הליכוד. מבין הלוחצים, ברובם מן השמאל, יש הטוענים כי עמדותיו של נתניהו מסוכנות וכי מדיניותו עלולה לפגוע באינטרסים חיוניים של ישראל. מכאן שלדבריהם "לבני חייבת להצטרף לממשלה כדי לטרפד את יוזמות נתניהו וזאת באמצעות הקמת ממשלה (קבינט) פריטטית שבה לא יהיה לביבי ולמדיניותו רוב".
מבין הלוחצים על נתניהו, יש הטוענים כי אין לו מה לחשוש מעמדותיה של לבני או קדימה. מדיניות קדימה בתחום המדיני אומנם מסוכנת ומחלישה את ישראל אך "אין לך ממה לחשוש כיון שהממשלה (קבינט) פריטטית יאפשרו לך (לביבי) לטרפד כל מהלך מדיני של לבני".
ניסיתי שוב ושוב להבין את ההיגיון שעומד מאחורי הנמקות אלו והתקשיתי להבינן. ראשית את חד-צדדיות הטרפוד. כאילו מצדדי מדיניות קדימה חושבים שרק לבני תוכל לטרפד את כוונות נתניהו ואילו ההיפך לא יקרה. בשבילם ביבי יתמוך במדיניות ציפי. ואילו אלו החושבים הפוך מאמינים שביבי יצליח לסכל בממשלה משותפת את כוונות ציפי ואילו היא כמובן שלא תצליח לבצע ההיפך. דבר אחד צריך להיות ברור: מי שנכנס לממשלה במגמה לטרפד ימצא עצמו מהר מאוד מטורפד. ממשלת טרפוד לאומית אינה משאת נפשו של איש ובודאי שלא תצליח להתמודד עם האיומים והסכנות הניצבים לפתחנו. אם יש מי שרוצה בממשלת אחדות לאומית, ויתכן כי היא הפתרון המועדף, אזי יואיל בטובו לבקש מהצדדים להסכים, בראש ובראשונה, על חזון משותף כיצד ישראל תראה בשנת 2014. משם יש להסכים על תוכנית משותפת. אחר כך ניתן ללכת להסכמים הקואליציוניים שאנו מכירים ובכלל זה קווי יסוד, חלוקת תיקים ומנגנוני עבודה שיפגינו את השיתוף.
אם לא ניתן למצוא חזון מאוחד ודרך משותפת עדיף להיפרד מאשר לטרפד. מי שחושב שעתידנו באזור מובטח רק אם תקומנה שתי מדינות לשני עמים ומי שחושב שפתרון זה הוא אסון, אינם יכולים לתפקד ביחד. מי שחושב שהפחתת מסים היא הפתרון למיתון ומי שחושב שיש להעלות מסים כדי להזרים כסף לעצור את המיתון, אינם יכולים באמת לעבוד ביחד.
לכן דרוש בירור רציני מוקדם על דרך, וקרוב לודאי כי ישנה כזו, אבל דרוש מאמץ גדול למצאה.
ממשלה בישראל קובעת את עתידנו. קובעת שלום ומלחמה, קובעת עבודה או אבטלה, חינוך או פיגור, בריאות או הזנחה. כל אלו אינם משחק סמנטי במילים אלא הכרעה על מהות. כל אלו זקוקים לשילוב ידיים ולגיוס כל הכוחות בעם לטובת ישראל.
לא ממשלת טרפוד (הדדי) לאומית כי אם ממשלת שיתוף לאומית.
