צ'רצ'יל נשאל פעם מה הוא חושב על אמנות והשיב: "אמנות ללא מסורת היא כמו גוף ללא נשמה. אמנות ללא חידוש, היא גוויה."
למפלגת העבודה וודאי שיש מסורת ותרומה חשובה לעיצוב דמותה של מדינת ישראל. אבל, מזה שנים רבות שהיא חסרת רעננות וחיות.
היה זה עמיר פרץ שבבחירתו לראשות העבודה ערב בחירות 2006, הפיח רוח של תקווה, של חידוש, אך זו נגוזה במהרה. אז נבחר האיש ששב להציל את המולדת, אהוד ברק, לעמוד בראשות המפלגה. היו במפלגת העבודה מי שהאמינו כי ברק "האנליטי" יביא את השינוי המיוחל; היו שהאמינו או לפחות קיוו כי השתנה והיו מי שהצביעו מטעמי נוחיות, או מטעמים השמורים עימם, בעד ברק.
אני, אז חבר פעיל במפלגת העבודה, לא נשביתי בקסמיו של האיש. בניגוד ליצחק רבין ז"ל, שהיה תקווה גדולה וממומשת במידה רבה כראש ממשלה לאחר בחירות 92, אהוד ברק לא עשה "תיקון" מאז היותו ראש ממשלה לקדנציה קצרה בפעם הראשונה. עסקיו הם עניינו, אבל בניגוד לרבין\, שהיה חלק מן המערכת הפוליטית כח"כ וכשר בין שתי הקדנציות שלו והניסיון שצבר, ניכר במנהיגותו כראש ממשלה בפעם השנייה, כי ברק העדיף להתנתק מהעשייה הפוליטית ולעשות לביתו.
הייתי מן הראשונים שהבינו, בצער יש לומר, כי מפלגת העבודה מוליכה עצמה לתהום פוליטית וכמעט מאבדת עצמה לדעת, בזמן שהיא כה נדרשה כאלטרנטיבה שלטונית. משראיתי שלא אוכל, למרות רצוני וניסיונותיי, להשפיע על דרך קלוקלת זו, הייתי ראשון לפרוש (עוד לפני סנה, יתום וחברים יקרים נוספים, מבין חבריה המסורתיים של העבודה) וללכת לדרך פוליטית אחרת. לצערי, חששותיי וניתוח המצב שערכתי, התאמתו. תחת הנהגת ברק הגיעה מפלגת העבודה לשיא שלילי בתולדותיה, 13 חברי כנסת בלבד, המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת ה- 18.
יחד עם זאת, במפלגת העבודה חברים אנשים טובים ואף בסיעתה הנוכחית, ישנם אנשים טובים שעשו ועודם יכולים לעשות למען העם והמדינה. אבל, כמו באמרה של צ'רצ'יל, מפלגת העבודה ללא חידוש, היא בדרך להפוך לגוויה פוליטית.
למעט דניאל בן סימון, איש יקר, אין פנים חדשות בסיעת העבודה. אין רענון שורות. המסרים החשובים כמו חוסן חברתי, דאגה לפרט, עידוד צמיחה וכן חתירה לשלום ושמירה על הביטחון, נשמעו בקול ענות חלושה. טרנדי או לא טרנדי, למפלגת העבודה דרושים שלושה דברים כדי להיות ראויה לאמון הציבור בפעם הבאה:
א. קביעת מטרות ערכיות למען הציבור, פעילות ככל שניתן למימושן וקיום שיח עם הציבור.
ב. חידוש בהנהגת המפלגה וברשימת המועמדים לכנסת הבאה.
ג. להיות חלק מאופוזיציה אחראית, במקום "גלגל חמישי" בממשלת נתניהו.
ניסיונו הפתטי, של ברק לגרור את העבודה לקואליציית נתניהו, יהיה לו לרועץ ויחד עם זאת, עלול לרסק את מפלגת העבודה.
ולאלה כמו נתניהו המדברים על אחריות לאומית וצו השעה: מידת השפעתה של מפלגת העבודה אם תצטרף לממשלת ה-65 שהמליצו על נתניהו (או אפילו 61 אם האיחוד הלאומי יישארו בחוץ) תהיה קטנה ממידת השפעתה על דרכה של ממשלת אולמרט, גם אם נתניהו יבקש לאפשר לה זאת. המפלגות המרכיבות גוש ה-65 קרובות יותר זו לזו מאשר לעבודה. לפיכך, יהיה קשה לעבודה על 13 חבריה להשפיע על דרכה של הממשלה, בהתמודדות עם האתגרים שנכונו לה.
לכן, על חברי העבודה החפצים ביקרה של המפלגה ומאמינים כי דרוש לה "תיקון" באופוזיציה, לקראת הבאות, לשנס מותניים, לכנס את ועידת המפלגה באין מרכז נבחר, ולפעול להשגת שלושת האמצעים הנ"ל.
