בערב יום האישה 2009, מתפרסם לראשונה מחקר חדש ולפיו רק 3.5%-1% אחוז מהתביעות הכספיות המוגשות בבתי משפט שלום ומחוזיים בישראל מוגשות על-ידי נשים. העדרן הכמעט מוחלט של נשים מההליך האזרחי עומד בסתירה לנתוני המשטרה לפיהם למעלה מ-60% מכלל נפגעי העבירות בישראל הן נשים (החל מעבירות רכוש, התפרצות, וונדליזם, מרמה, עושק ועד אלימות, התנכלות, הטרדה ופגיעות מיניות קשות).
הנתונים הקשים מלמדים עד כמה מערכת המשפט בנויה עבור ולמען גברים, וכי נשים שהן הקבוצה הנזקקת ביותר להגנת מערכות הצדק והמשפט, מודרות באופן שיטתי מהון, שלטון וגם ממשפט.
בעידן הכלכלה הגלובלית, שבה כבוד האדם נמדד על-פי מיקומו ברשימת עשירי תבל, דווקא במערכת המשפט מקפידים השופטים לפסוק לנפגעות עבירה סכומים מעליבים כגון 5,000 ש"חלילדה בת 12 שבוצע בה מעשה מגונה בכוח או 20,000 ש"חפיצוי לאישה שנסחרה לעבדות מינית בניגוד לרצונה. אצל גברים זה תמיד במיליונים בעוד אצלנו הנשים זה מקסימום מתאים לתביעות קטנות.
השנה מצוין יום האישה בצילן של פרשות משפטיות כואבות מאד עבורנו הנשים, המסמלות היטב את בגידת מערכת המשפט בנשים. מעשה מגונה בכוח שאין בו קלון, נשיא שכופה יחסי מין על עובדות מדינה ולא מוגש נגדו שום כתב אישום. ילדות, נערות ונשים שזכו לראות את תוקפן מורשע בהליך פלילי אך מקבלות פיצוי כספי משפיל של אלפי שקלים בודדים.
כשאישה נפגעת בגופה ובכבודה פגיעה שהיא עבירה פלילית על החוק, היא ניצבת בפני צומת דרכים. דרך אחת סלולה ומסודרת - זו הדרך הפלילית ודרך אחרת מטושטשת ואפלה, הרי היא הדרך האזרחית נזיקית. המדינה משום מה, מכוונת את ציבור הנשים לפנות לנתיב הפלילי. זוהי עצה שגויה, שכן ההבדל בין מסלול פלילי לאזרחי הוא שמשפט פלילי מאיים על חירותו של הפוגע ולכן, התובעת נדרשת להוכיח מעל 90% שאכן התקיפה אירעה זאת לעומת ההליך האזרחי בו מאויים רק כיסו של הפוגע ודי כי הנפגעת תשכנע את ביהמ"ש ב 51% שאכן אירעה תקיפה בכדי שתזכה.
במצבים של תקיפה מינית, החל מהטרדה בעבודה ועד אונס וגילוי עריות, מעשי הזוועה נעשים בהיחבא ולכן כל כך קשה לקורבן עבירה לעמוד בדרישות ההליך הפלילי. אז מדוע מתעקשת המדינה להטיל את המשא הכבד הזה דווקא על כתפי הקורבן?
חובתה היחידה של הנפגעת כאזרחית, היא להגיש תלונה מסודרת במשטרה ואולם, מאותו רגע שיצאה הנפגעת מתחנת המשטרה, היא לא צריכה להעסיק את עצמה יותר בדאגה לגורל החקירה. מה תעשה החברה הגברית כלפי אותו עבריין? מצידנו שתשחרר אותו, שתמנה אותו לשר, לנשיא, לממונה על המלחמה בהלבנת ההון, זו לא הבעיה של קורבן העבירה הבודדת, אלא בעיה של המשטרה והפרקליטות.
אישה שגופה, נפשה וכבודה חוללו, יודעת שאת הנעשה אין להשיב ומחיר אובדנה ואסונה, לא יסולא בפז. במצב כזה, לגיטימי לחלוטין שהיא תדרוש תרופה משפטית שתכאיב לתוקף בחזרה, ודרך המלך הטובה ביותר לנקמה בריאה ולגיטימית, היא החלטת בית משפט כי הוא מעדיף את גרסת הנפגעת על פני גרסת הנתבע ומחייב את התוקף בתשלום פיצוי כספי ההולם את מחיר חילול הגוף, הפגיעה בכבוד ובאוטונומיה האינטימית ומשקף נכונה את מכלול הנזק האדיר שעוד צופן לה עתידה של הנפגעת (החל באיבוד מקום העבודה, מימון טיפולים נפשיים, בעיות בתקשורת בינאישית, בעיות זוגיות, פיריון, קשיים באימהות, סבל תמידי מתסמיני הפרעת דחק פוסט טראומתית וכד'..).
אמנם הממסד הגברי אינו מעודד אותנו הנשים לתבוע את הפוגע בערכאות אזרחיות, אך האמת היא, שזו הדרך הטובה ביותר שאישה פגועה יכולה להשיג בה מזור לכאבה. אישה המבקשת להכאיב לפוגע במקום החשוב לו ביותר - בשמו הטוב, במוניטין שלו, בכיסו וברכושו.
יש שיאמרו כי תביעת פיצוי כספי מרמזת על כך שיש מחיר למעשה המיני שנעשה באישה. לכל אלו ראוי להשיב בראש מורם ובגאווה נשית מלאה, נכון. יש מחיר ואותו קובעת האישה הנפגעת, שהרי כל כבוד מלכותה שוכן בפנימיותה וכל הזורע הרס בהיכל קודשה, חזקה עליו שכל ממונו עלי אדמות לא יספק לכפר על חטאו, אך בהחלט יספק תחושת צדק פואטי וסיכוי לשקם את שארית חייה.
הדרך המוצעת כאן איננה סלולה עדיין. מערכת המשפט שבנויה לשיטתם ולכיסם של גברים - אף היא התבצרה מאחורי חומת זכוכית ומערימה מכשולים רבים בפני נשים, החל בדרישת הסף לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית הפורשת בפני הרבים את נבכי נפשה של הנפגעת ועד להשפלתה על דוכן העדים מול עורכי דין חסרי מצפון שתפקידם לשבור את רוחה ולרסק את מה שנותר מכבודה ובטחונה האישי.
טוב יעשה אם כן המחוקק, אם יקבע ראש נזק חדש בשם "חילול כבוד גוף האדם" שאינו מצריך הוכחת הנזק ומעניק לנפגעת פיצוי סטטוטורי קבוע של מינימום 5 מיליון ש"ח. בדרך זו תאמר הכנסת אמירה חברתית מוסרית חדשה ולפיה, ערכו של כבוד גוף האישה ושלמות טוהר נפשה ניצבים בראש סולם הערכים הכספיים וראוי כי הפוגע בהם ישלם את המחיר הגבוה ביותר האפשרי.
