שרי ממשלת האחדות של 1985 שתמכו כמעט פה אחד ב"עסקת ג'יבריל" שבה שוחררו 1150 מחבלים תמורת 3 חיילים שבויים, ידעו היטב כי החלטתם תעלה בנהרות של דם. אך הם נעדרו את המנהיגות הדרושה לעמוד בפני לחצים של הורים ושל התקשורת שתמיכתה בלחצים הללו הייתה אז כאין וכאפס לעומת השתוללותה כיום.
עיסקת ג'יבריל הייתה אחד השיאים של כניעת מדינת ישראל לטרור, חידוש באותם הימים, שסימנה פתיחת עידן חדש של התנהלות אובדנית. עד אז הייתה ישראל מופת עולמי של מלחמה בטרור, כשמבצע אנטבה, שבו שחררנו חטופים באוגנדה, היה היהלום שבכתר. השיא היה במלחמת לבנון הראשונה כשהוחזרו לישראל טייס וחייל גולני שנפלו בשבי אש"ף, ללא כל תמורה, כחלק מעיסקה שבה הורשו ערפאת ומרצחיו לברוח מלבנון ללוב כששללם היחידי היה חייהם.
מאז החלה ההתדרדרות שהתבטאה בשחרור מחבלים רבים תמורת שבויים בודדים בידיעה ברורה מראש שהמחיר יהיה יותר חטיפות, עוד מאות נרצחים ובעיקר עידוד חסר תקנה לטרור. המשמעות הינה חד-משמעית – אבדן כושר עמידתנו על עקרונות הביטחון הבסיסיים ביותר, המוביל לאבדן כושר ההרתעה, הגברת הטרור והחטיפות ולמפלות אסטרטגיות בשרשרת. עיסקת ג'יבריל עלתה לנו במאות נרצחים באופן ישיר מידי המפלצות ששיחררנו, בפריצת האינתיפדה הראשונה שהונהגה בידי המשוחררים, ובעקבותיה להסכמי אוסלו שבהם הכנסנו סוס טרויאני בעיניים פקוחות ללב הארץ. שחרורי המחבלים, תוך קבלת התכתיב שהם חוזרים לשטחי יש"ע, משדרגים שוב ושוב את תשתית הטרור, גובים מחדש בכל פעם עוד הרוגים אצלנו, כשאנו שולחים את כוחות הביטחון למשימה סזיפית של ציד חוזר ונשנה של אותם אנשים, כאשר אצלנו שמות ההרוגים מתחלפים ומצטברים.
עצם קיום ויכוח פנימי האם לשחרר מחבלים שברור מראש שירצחו עשרות אנשים תמורת אדם אחד, הוא סימן מדאיג. הפכנו לחברה המוכנה להקריב מאות אנשים מחר כדי לקבל אדם אחד היום, תוך הסתתרות עלובה מאחורי חוסר ידיעת השמות של הנרצחים העתידיים וניצול העובדה שהנדונים למוות, המסתובבים עדיין בינינו ובני משפחותיהם, שותקים, כי הם עדיין אינם יודעים מה מצפה להם. האם 30 נרצחי סדר הפסח במלון פארק ובני משפחותיהם היו יושבים בשקט כששוחרר הרוצח עבאס מוסטפא אלסיד ב-1996? הטינופת הזו יושב שוב בכלא. האם שוב ישוחרר כעת כחלק ממשחק אכזרי ומטורף? כך אנו מקריבים את העתיד תמורת "שבוי עכשיו".
כאן אין תירוצים של "שלום", "הינתקות" או "תהליך מדיני", אלא ידיעה מראש, ברורה ומזוקקת, של האסון הוודאי שהשחרור הזה יביא והיעדר היכולת לשנות כיוון. התנהגות זו הינה לא פחות מסימפטום לאבדן רצון הקיום שלנו.
ובכל זאת, מה עם גלעד שליט? ובכן, לפני שנכנעים נסו קודם להפסיק לספק לישות הטרוריסטית המחזיקה אותו חמרי גלם, אנרגיה, מים ומזון, בודדו את אסיריה מהעולם, הפכו אותם לבני ערובה והירגו את מנהיגיהם ללא "רגיעות" והפוגות. אין לנו שום זכות להרהר בכניעה לפני שניסינו את כל אלו, בתור התחלה.