נפילות טילי הגראד (המשופרים) על אשקלון בימים אלה, מדגישות באופן מוחשי את התבוסה האסטרטגית שספגה ישראל במבצע "עופרת יצוקה".
יותר ויותר הולך אותו מבצע בעזה, שהחל בחורף 2008, ולובש את צורתו של המבצע שהחל בקיץ 2006 בלבנון. המבצע בעזה אומנם בוצע במקצועיות גדולה יותר, גבה פחות אבידות מן הצד הישראלי והסֵב יותר אבידות לצד הערבי, אך מבחינת השגת מטרותיו האסטרטגיות (אם אכן נקבעו כאלו בבהירות), אין הוא עולה על המחדל הלבנוני. אולי אף להפך.
שהרי אם מטרת המלחמה (או כל מבצע צבאי רחב היקף) היא כפיית רצונו של צד אחד על הצד האחר, אין ספק שעל אף הביצועים הטכנולוגיים והמבצעיים המרשימים של צה"ל, ישראל לא הצליחה כלל לממש שאיפה זו.
כך למשל, בדומה לחיזבאללה, החמאס לא הפסיק לירות עד היום האחרון של המבצע. אלא שבניגוד לחיזבאללה, הוא המשיך לירות גם לאחר סיומו. כמו-כן, בדומה למה שהתרחש בלבנון, גם בעזה לא הצליחה ממשלת ישראל לכפות על הצד השני שחרור חטופים או שבויים. זאת ועוד, בדומה לנעשה בלבנון, גם בעזה לא הצליחה ישראל לעצור את המשך ההתחמשות וההתחזקות של כוחות היריב - כישלון שהומחש לאחרונה בנפילת הטילים המשופרים באשקלון. אבל אולי החמור מכל, בדומה להתפתחות המערכה בצפון, גם במהלך המבצע בעזה ואחריו ספגה ישראל בזירה הבינלאומית מפלה דיפלומטית-תדמיתית בעלת מימדים אסטרטגיים.
שוב, לאחר שבועות של לחימה תחת ניהולו המהוקצע של שר ביטחון, גנרל מעוטר ועתיר ניסיון, מצטיירת אותה תמונה שהצטיירה לאחר שבועות של לחימה תחת ניהולו המהוסס והקלוקל של שר לביטחון אזרחי, נעדר ביטחון ונטול ניסיון: מיליציה קטנה, חמושה רובה ככולה בנשק קל בלבד - ללא מערך נ"מ ראוי לשמו, ללא מטוסים המוזנקים כדי לקדם תקיפות חיל אוויר, ללא טנק אחד לשירותה, ללא סיוע ימי או ארטילרי של ממש - עומדת בלחימה במשך כחודש מול עוצמתו של צה"ל, ויוצאת בסיומה בלתי מובסת.
יתרה מזו, אם יתברר שכתוצאה מן המגעים המדיניים המתקיימים כעת, המעברים לרצועת עזה אכן ייפתחו, שאלפי מחבלים ישוחררו תמורת גלעד שליט, שעזה תזכה להזרמה אדירה של סיוע בינלאומי לשיקומה, ושלמרות הכל ממשלת חמאס תיוותר על כנה ומנהיגי הארגון ימשיכו למשול ברצועה בלי פגע - ניתן יהיה לומר במידה רבה של צדק, כי על אף האבידות הכבדות שספגו הפלשתינים, דווקא החמאס הוא זה שהצליח לכפות את רצונו על ישראל והוא זה שניצח במערכה.
הניצחון הוא כמו אלוהים שורש הכישלון המשותף לשתי המערכות - הלבנונית והעזתית - נעוץ לא בכושר הלחימה של צה"ל או ברוח לוחמיו, אלא בארכיטקטורה האינטלקטואלית הפגומה שבה לכודים מנהיגיו הפוליטיים, יהיו תולדות חייהם אשר יהיו - מפקד יחידת עילית מהוללת או מנהיג איגוד מקצועי. תוצאותיהן המאכזבות של המערכות בצפון ובדרום הן תולדה של אובדן האמון ב"ניצחון" - הן כמושג קוגניטיבי והן כמטרה צבאית, והתנהלות ישראל בשתיהן משקפת את ניצחון המיתוס של "אי-היתכנות הניצחון".
מבלי להתפלמס בשאלה מהו למעשה "ניצחון" על ארגון לא-מדינתי, הרי שבהתחשב במאזן הכוחות בשדה המערכה בקיץ 2006 - גם אם הפיקוד, הציוד והאימון של צה"ל לקו בחסר, אין זה מתקבל על הדעת שבסיום הלחימה לא נמצאו חיילי צה"ל בעמדות הנייחות של חיזבאללה, לא מילאו אותן חומר נפץ ולא "הרימו" אותן השמימה בעוד שלוחמי החיזבאללה לא היו כולם בדרכם לשבי או לקבורה. זו התוצאה היחידה המתקבלת על הדעת - גם אם השגתה הייתה תובעת שיעור נפגעים גבוה יותר מזה שהיה בפועל, דבר שכשלעצמו מוטל בספק.
בדומה לכך, בתנאי מאזן הכוחות בשדה המערכה בחורף 2008, כל תוצאה שאינה כפיית הודאת כניעה מצד חמאס, חיסולה הפיזי של הנהגתו, שבייתה בידי חיילי צה"ל או מנוסה משפילה שלה מפניהם אל מחוץ לגבולות הרצועה - היא בלתי מתקבלת על הדעת. הלא גם אלה המאמינים ב"עידוד המתונים" חייבים להבין, שהשגת מטרה זו מחייבת את תבוסתם המבזה של הקיצוניים ואת הוכחת הכישלון והקלון המתחייבים מעצם דרכם.
רק אירועים מעין אלה יספקו את "תמונת הניצחון" הנכספת, אשר לה כה ייחלו ממשלת ישראל ואדוניה ה"ספינולוגים". אולם להשגתן של תמונות ניצחון משכנעות נחוץ - כמה מפתיע - ניצחון משכנע, ולהשגתו של ניצחון משכנע נחוצה - בראש ובראשונה - אמונה בניצחון. אומרים שבצרפתית יש פתגם: La victoire, elle come Dieu... si on y croit, elle existe (הניצחון הוא כמו אלוהים - אם מאמינים, הוא קיים). ואולי הנוסח העברי שלו הוא: אם תרצו אין זו אגדה.
