אנו מוצאים עדויות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה על מנהגים של עובדי עבודה זרה. סגידה לפסלים, הגשת מנחות, הקרבת ילדים למולך ועוד. אנו, הרגילים לתרבות המודרנית, מסתכלים על אותם עובדי אלילים בתור פרימיטיביים שלא השכילו להתעלות מעל הרגש הילדותי, ואנו מתייחסים אליהם על-פי רוב, בבוז. האם אותם עובדי אלילים, אכן ראויים לאותו יחס מזלזל שאנו מגלים כלפיהם?
אלא שיש לדעת שהיחס המזלזל כלפי עובדי עבודה זרה החל רק במאה ה-19, התקופה בה נמדד כל ערך, עקרון ותרבות, על-פי המדד השכלי, שהוא עצמו נקבע על-פי אמות המידה של בני אותה תקופה. אותם חוקרים, שבמדעי החיים הגיעו להשגים בלתי מבוטלים, כאשר באו לעסוק באנתרופולוגיה ובחקר הדתות, על אף שהיו מלומדים ובקיאים, לא ניסו, או יותר נכון לא היו מסוגלים לחקור תרבויות ואמונות ברוחב הדעת הנצרך לסוג מחקר שכזה. מסקנות מחקריהם, בדרך כלל, מצביעות על רדידות מחשבתית מצד אותם עובדי האלילים שלא הצליחו להגיע להשגות גבוהות מופשטות ועל כן, סברו שיש באותם פסלים כוחות אלוהיים, למרות שבתחומים אחרים כמו מתמטיקה (יוון), אסטרונומיה (בבל) והנדסה (מצרים) הם הגיעו להשגים כבירים.
בתורה נאמר שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו". ומדוע שיהיה אסור? אחד מגדולי חכמי ישראל בכל הזמנים, הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים, בחלק השלישי בפרק מח, נותן טעם לאיסור:
"ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב, אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או בחג מחגיהם, וממה שמחזק זה אצלי זכר התורה אותו שני פעמים, תחלת מה שצותה עליו עם מצות החג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כאלו אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים, זהו הטעם החזק אצלי בעניין, ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתיה מספרי הצאב"ה".
כלומר, הרמב"ם רואה את טעם האיסור בכך שעובדי עבודה זרה היו מבשלים בשר בחלב בחגיהם ומגישים אותו מנחה לאליליהם. יש לשים לב, שהרמב"ם מעלה אפשרות זו כסברה שאין לה הוכחה; הוא נוקט בלשון "אולי". לפני כ-80 שנה, בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בצפון סוריה, נמצאו תעודות בכתבי יתדות ובהן הוראות לאחד מהטקסים של חגי האביב ובו מפורש כי יש להקריב גדי בחלב וטלה בחמאה. 700 שנה ויותר אחרי פטירתו של הרמב"ם, נמצאה ההוכחה להשערתו של הרמב"ם, שאכן עובדי עבודה זרה הקריבו תבשיל של בשר מעורב בחלב לאליליהם.
על טעמו זה של הרמב"ם באו משכילי המאה ה-19 וטענו כי על-פי הרמב"ם, טעם המצוה הוא כנגד מנהג עבודה זרה שהייתה נהוגה בעבר. כיום, שאין אותה עבודה זרה נוהגת, טעם זה בטל, ואם כן גם את המצווה אפשר לבטל. אלא שאותם חוקרים הגיעו למסקנתם זו בשל אותה נקודת מוצא שהוזכרה לעיל, הסתכלות שטחית על עובדי האלילים. הם לא ירדו לעומקם של הרעיונות הטמונים בתוך עבודת האלילים, מה שהביא לזלזול באותם "פרימיטיבים", או שההפך נכון יותר; הזלזול באותם פגאניים, גרם להם שלא לתפוס נכונה את העומק שבעבודה הזרה.
אם ניקח את המקרה הנדון לעיל, של איסור בשר בחלב, ונבחן כל פרט שבו, ייתכן ונעמוד על העומק שעומד מאחורי הטקסים של העבודה הזרה.
החלב - כאשר יונק נולד, בין אם הוא אדם או בהמה, המזון היחיד אותו הוא יכול לאכול הוא חלב האם. יוצא אם כן, שהחלב מבטא את יסוד החיים של המחר. באמצעותו הצעיר גדל והופך למבוגר.
הבשר – לעומת החלב שמייצג את החיים, הבשר, הפגר בעל חיים שמת, מבטא את המוות. בעוד החלב מייצג את הדור הצעיר, הבשר מבטא את הדור המבוגר יותר, הדור שאיבד את חייו.
בישול הבשר והחלב – העירוב של שני הדורות, של הדור הצעיר החי ולעומתו הדור הותיק שמת, אינו רק עירוב חיצוני. את התערובת מבשלים, כדי ששני החלקים יהפכו לחטיבה אחת בלתי ניתנת להפרדה.
יש כאן רעיון מחשבתי-אמוני, שעל פניו נראה חיובי מאוד בחג שלהם; הם לוקחים את החיים ואת המוות ומערבבים אותם. בחגיגה שלהם אין הם נותנים משקל רק לחיים, לדברים הטובים והחיוביים של המציאות, אלא גם למוות, לדברים השליליים.
בעירוב של הבשר עם החלב, כהני העבודה זרה רצו להביע רעיון, שאין קידמה באנושות ללא מוות. המוות הוא תנאי להופעת החיים. הדור החדש צומח על בסיס ההרס של הדור הקודם. הדור הקודם שנתן את כל אשר לו, את גופו, את כוחותיו וממונו. ככה הטבע מתפתח, הגרעין בצומח, קודם כל נרקב לפני שהוא מתחיל לנבוט. התינוק נולד כאשר אמו שופעת דם ומאבדת חיים. בעולם הרוח, תיאוריה צומחת רק מתוך ביטול קודמתה. בניין העולם מושתת על יסוד רמיסת העבר. מהנדס צעיר יוכל להתקבל לעבודה רק כאשר יפטרו את הקשיש ממנו. החיים והמוות כאחד משמשים כיסוד החיים, הערבוב ביניהם בא לבטא שאין לאחד עדיפות על חברו.
זהו הרעיון שעומד מאחורי הטקס של אחת מצורות העבודה הזרה. כעת נראה האקט הסימבולי של הקרבת תבשיל לאליל בצורה הרבה יותר רצינית. ייתכן שההמון בשעה שביצע את הטקס, לא היה מודע למשמעויות שלו, אבל כהני העבודה הזרה ידעו מה הם עושים. הם לרגע אחד לא טעו לחשוב, שהאליל אוכל או שותה את מה שיגישו לו; בניגוד לסכלים של המאה ה-19, אותם כהני עבודה זרה לא היו טיפשים. הם ביטאו את הרעיונות העמוקים שלהם באמצעות אותם המעשים, המעשה הוא רק ביטוי לרעיון העמוק שמאחוריו.
אבל עדיין אחרי שנוכחנו לגודל הרעיונות של העבודה זרה, יבוא השואל וישאל, מה כל כך פסול ברעיונות אלו? מדוע התורה התנגדה אליהם כל כך, עד שהרמב"ם תולה רבות מהמצוות כמתנגדות לעבודה הזרה? (זו אולי הבעיה בהסברת רעיונות של עבודה זרה, ההסבר כל כך משכנע, עד שאדם מתחיל לתהות מה כל כך שלילי בזה).
נתבונן בקונוטציה של איסור בשר בחלב בתורה, הפסוק השלם הוא (שמות כג,יט):
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".
עוד לפני האיסור על בשר בחלב, התורה מצווה על הקרבת הביכורים, ראשית התבואה. בצד הקרבנות שאתה מקריב, הקרב גם את ראשית תבואתך, את תחילת החיים. קרבנות אלו מוקרבים זה בצד זה, הפרד את החיים מן המוות. התורה מלמדת להפריד את הראשית מן האחרית. ולא רק שתפריד ביניהם, אלא יש עליך איסור לשים את החיים והמוות על אותו מישור, כמעורבבים, כשווים. העירוב של החיים והמות לא יביא ברכה, הוא לא יביא חיים, הוא יביא ניוון, דעיכה, שחיתות ואכזריות. אם חיים נבנים על הרס הדור הזקן, למה לכבד הורים, הרי הצעיר נמצא במדרגה גבוהה יותר מאביו? את האב הוא ישלח לבית אבות ובמקרה הטוב, הוא לפעמים יבוא לבקר אותו. ולא צריך להרחיק לכת כדי למצוא עוד דוגמאות לתופעות שליליות של יחס דור צעיר לדור מבוגר יותר.
במשך השנים, חז"ל הוסיפו על איסור הבישול עוד גדרים ואיסורים. איסור בשר בחלב, אולי יותר מכל שאר האיסורים, הוא התחום שבו הרחיקו חז"ל את האדם אפילו מחשש עבירה. החומרות שנוספו במהלך השנים באו לבטא את ההסתייגות מהטשטוש האלילי. ההפרדה בין בשר לחלב היא כל כך גדולה, כדי שגם בטעות לא יגיע אדם למצב שהוא מערב ביניהם. גם החיים וגם המוות הם מחויבי המציאות, אבל אנחנו נשמור על ההבחנה התהומית שביניהם.
עובדי עבודה זרה לא היו טיפשים. אולי הם היו פרימיטיביים מבחינה טכנולוגית, אבל מבחינה אינטלקטואלית, הם עברו כמה וכמה מלומדים של ימינו. התורה היא שמדריכה אותנו איך לא ליפול לרעיונות שליליים, שעל פניו נראים כחיוביים.
