|
יש יופי מסוים במסורת היהודית לפיה "אחרי מות–קדושים אמור". יפה לזכור לו לאדם את הטוב שעשה, ולא את הרע שעשה בחייו, ולא יפה לבקר אדם כאשר הוא כבר לא יכול להגן על עצמו... הכל טוב ויפה, אבל הוא לא חייב לחול על שופטים: - ראשית – משום שגם בחייהם הם לא מגנים על עצמם, לא בעצמם ולא באמצעות הדוברות שלהם;
- שנית – מי שבועט באחרים, בגסות, כאשר הוא חזק, והם על הקרשים, שלא יצפה לכך שינהגו בו אחרת, כאשר הוא יהיה על הקרשים, או אפילו מתחת להם;
- שלישית – בעיני השופטים אנחנו נחשבים כמתים, אשר אין להם זכויות, ואפשר להתעלל בגוויותיהם באין-מפריע. כשהם חיים, הם שופטים אותנו ואת עצמם: אנחנו לעולם אשמים, והם לעולם זכאים. כעת שיבינו גם הם מה זה להיות "בצד השני".
- רביעית – ההזדמנות היחידה שלנו, הציבור, לשפוט את השופטים היא רק אחרי שהם מתים. ואם אנחנו מוותרים עליה – לא נותר לנו ביד, ולא כלום. שיחשבו הם על זה לפני שהם מתעללים בנו, מנצלים לרעה את הכוח שלהם ומצפצפים על בני אדם.
- חמישית – אולי ההתחשבנות הפומבית עם שופט מת אחד תביא את אלה החיים לחשבון-נפש נוקב, עם עצמם. שיראו וייראו. שיבינו שלא לעולם חוסן.
- ששית – אם הם כל-כך אוהבים להגן על הגילדה שלהם, ומצופפים שורות כל אימת שמוטחת ביקורת על מי מהם, שייצאו להגנת חבריהם, גם אחרי מותם.
- ושביעית – אולי החשובה ביותר: מי שמפר את כללי המשחק בחייו, שלא ייאחז בהם במותו!
את הדברים האלה אמרתי כבר בשנת 2001, בתגובה לביקורת שנמתחה עלי, על דברים שאמרתי "לזכרה" של השופטת הניה שטיין, ודעתי מאז לא השתנתה.
|
|
אחת ההתגלמויות המגעילות ביותר של ה"קדושים אמור" הם ההספדים השמנוניים ברוח אמנם המנוח ואני היינו חלוקים בכל נושא אפשרי, אבל לזכותו ייאמר שהוא לא שתה סולר, ולא אכל מסמרים. לא שיש לי כוונה להזדלז"ל בשבועות הקרובים (אני אדם בריא, ברוך השם). אבל אם, בבוא העת, תעשו לי דבר כזה – נניח שתביאו לי את אדמונד לוי כדי שזה יתייפח על קברי הטרי – תדעו לכם שאני לא אשתוק לכם על כך.
|
|
מדוע נזכרתי בכך דווקא עכשיו?
|
|
|
בימים האלה נודע לי כי השופט [כבר (בדימ.)] ארי בן ארי הנ"ל הלך לעולמו, וזה הזכיר לי את ה"שטר" שעלי לפרוע, ברוח האמור לעיל. אז אני פורע. אציין, בהקשר זה, כי לגבי האיש המסוים הזה ישנן שתי סיבות נוספות מדוע שלא לקיים את מצוות "אחרי מות", וגו': האחת – שהוא, כאשר התלונן עלי, חשף את עצמו, במו-ידיו, לאור השמש (ושמו אכן הוזכר בפסיקה, גם בהקשר הזה); והשנייה – כמי שחבש כיפה לפני-מות, בטח תהיה לו אוזן שומעת גם בבית-דין של מעלה, ויהיה לו גם זמן בשפע להכין את הגנתו (ואולי ימצא שם את עו"ד אוריאל עינב, אשר, ללא ספק, ישוש לעזור לו).
|
|
מה עושים כאשר הדיון בעיכוב-הביצוע נדחה עד לאחר התלייה?
|
|
|
את הסיפור הזה סיפרתי לא פעם, ובהמשך אבהיר מדוע נזכרתי בו עכשיו. בשנת 1994 הופעתי בבית המשפט המחוזי, תל אביב, בפני השופט ארי אבן ארי, בערר על החלטת בית המשפט לתעבורה שלא לבטל פסילה מינהלית, משנקפו השעות וכבודו ראה שהוא לא יספיק לדון בערר, הוא החליט לדחות את הדיון לתאריך אחר. בתגובה לכך ביקשתי עיכוב-ביצוע של הפסילה, שאם לא כן, הפסילה תרוצה עד-תום עוד לפני המשך הדיון, וממילא יתבטל טעמו של הערר. מה עושה כבודו? קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי תום הפסילה! ומה יכולתי אני לעשות? לנסות לשכנע אותו שאם הבקשה תידון לאחר תום הפסילה, נזקו של מרשי יהיה בלתי-הפיך. אבל אבן-ארי אזניו ערלות, והוא לא אבה לשמוע, לא נשאר לי, בצר לי, אלא לומר לו – בתקווה שאולי זה יעזור – אדוני עושה צחוק מהעבודה. והאיש הזה מתלונן, ללא בושה, בפני לשכת עורכי הדין. בשנת 2005-2004 קובעים מוסדות ה"משמעת" של הלשכה – כולל בית המשפט העליון, כערכאת-הערעור האחרונה – גם כן ללא בושה, כי הייתי צריך להשלים עם הוצאתו-להורג של מרשי, ותחת זאת להתלונן בפני נציב תלונות הציבור על שופטים, מוסד שעתיד היה לקום רק עשר שנים לאחר מכן, ובאותה העת – בשנת 1994 – הוא לא נראה אפילו בחלומו של ח"כ-לעתיד יוסי פריצקי, שהיה מייסדו ועורכו הראשון של חוק הנתל"ש (חנתל"ש). ועכשיו, לאור ה"הגנה" שהלשכה נותנת לחבריה, ולאור ההגנה שבית המשפט העליון נותן לשופטים אשר סרחו, תבינו יותר טוב למה אני מתכוון במונח היכלות הטומאה.
|
|
על מפגעי הטרקטור – מדוע להרוג אותם?
|
|
|
ביום 5.3.09 אירע בירושלים פיגוע-טרקטור שלישי בחודשים האחרונים. בכל אחד מהמקרים האלה המפגע "נוטרל" ואחר-כך "חוסל". אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלות מוסריות, כגון האם מגיע לאדם כזה עונש-מוות, במיוחד כאשר הוא לא הרג איש (כמו בפיגוע האחרון), וגם לא במה שונה חיסול כזה ממעשה-לינץ' פשוטו כמשמעו. אני גם לא חולק על-כך שכל עוד נשקפת סכנה מהמפגע מותר להמשיך ולירות בו. אבל – וכנראה שבפיגוע האחרון זה בלט במיוחד – אחרי שמנטרלים את המפגע, וכבר לא נשקפת ממנו כל סכנה, מופיע מאי-שם עוד אקדחן, ומרוקן עליו את כל המחסניות שהוא הביא מהבית. והתוצאה: חיסולו של מקור למידע מודיעיני. האם זה באמת "טוב ליהודים"? ועל כגון-דא נאמר זה גרוע מפשע, זה טיפשות. הערת-שוליים המפגע האחרון גילגל עם ה"כף" של הטרקטור ניידת משטרה עם שוטר ושוטרת בפנוכו, ואני שואל למה זה לא קורה גם לי. בשביל "אירוע" כזה הייתי מתגייס למשטרה, אבל לא יקבלו אותי, כי כבר עברתי את גיל ה-35. אולי בגלגול הבא, אם לא יפרוץ בינתיים השלום הישראלי-פלשתיני.
|
|
שס והפטורים-במירמה מגיוס לצה"ל
|
|
|
ממשלת ישראל הגישה לכנסת הצעת-חוק המאפשרת ביטול פטורים מטעמי-דת לחייבות-גיוס, אם אלה הושגו במירמה. אני לא בטוח שהדין הקיים מצריך תיקון, אבל זה מה שהממשלה מציעה. והנה, באופן חריג, הממשלה לא ביקשה להעלות את ההצעה לדיון במוסדות הכנסת. הסיבה: התנגדות שס להצעת-החוק. הרגוני הרוג, אבל אני מתקשה להבין את שס: אם אתם בעד פטור לכל בת המבקשת שלא לשרת, אפילו אם היא אינה דתית – תגידו זאת במפורש. יכול להיות שנסכים, ויכול להיות שלא, אבל לפחות נדון בנושא ביושר. אבל איזה אינטרס יש לכם להגן על הנושאים את שם הדת לשווא? האם זה מוסיף כבוד לדת? נניח שאוכלי חזיר, נבלות וטריפות, המשרתים בצבא מצהירים על "דתיות", ומבקשים מזון גלאט-כשר: מבוקשם לא יהפוך אותם ליהודים כשרים-למהדרין, ורק יגרע מתקציב המדינה כספים אשר מאפשרים הצטיידות בתותחים במקום גרביים, או, להבדיל, הוספת תקציבים לישיבות של שס, למשל. אז אולי תסבירו לי מה פשר הגנתכם על הפטורים-במירמה? ומה בדבר הציווי-מדאורייתא לא תענה ברעך עד שקר?
|
|
