ניעור האבק מעל מגילת אסתר

פורים, הזדמנות לנער אבק ממגילת אסתר, הספר המזולזל ביותר בתנ"ך (אחרי ספר יהושע הסובל מכתם "הכיבוש"). נפתח בהצעה הקונסטרוקטיבית להכתיר את ושתי בכתר "מלכת הפמיניזם". כי מה בסך-הכל דרש ממנה אחשורוש? להופיע בכתר מלכות ולהראות את יופייה בפני כל העמים והשרים. לא נדרש ממנה ולו אבק של חשפנות, ועל כן האישה הזאת נצרכה לגאווה נשית בלתי רגילה כדי לסרב לדרישה פשוטה כל כך, ובלבד שלא להיות אובייקט לתצוגה. על כך היא שילמה בכיתרה, ובדור שחרור האישה מן הראוי שישיבו לה אותו. מעמד הכתרתה ייתן הזדמנות לתקן את "פתגם המלך" כך, שמעתה לא רק הנשים תחוייבנה "לתת יקר לבעליהן", אלא בני הזוג - זה לזה. יש הרואים במגילה "ספר גלותי", ואכן יש בה פנים רבות מחיי יהודים בגולה. למשל, השמות הזרים (מרדכי/מרדוק, אסתר/אישתר, שניהם אלילי ניכר) ועימהם תופעת השמות הכפולים, כמו אסתר והדסה. ומוצאים אנחנו הגדרה אנטישמית קלאסית - "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים... דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם", ביחד עם המסקנה: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". הכל כבר יש כאן, אלפי שנים לפני אושוויץ. יש המייחסים את האנטישמיות לחשמונאים "שהתגרו" בגויים, הרסו ושרפו ערים ואף גיירו בכפייה. אחרים מצביעים על צליבת ישו שנוצלה כדי לסמן את היהודים כ-"רוצחי אל". אולם עובדה היא, שהמן קדם לכל אלה, ואנחנו איננו יכולים אלא להשתאות נוכח הדמיון האקטואלי בשמות: חומייני, חמינאי – המן, רק החליפו את ה-"ח" ב-"ה". ועוד סממן גלותי, מוכר ולא חביב. משנלקחה אסתר אל בית המלך ציווה עליה מרדכי "אשר לא תגיד את עמה ואת מולדתה". סטנדאפיסטית יהודית צעירה באמריקה כעסה כשניסו "להחמיא" לה: 'את בכלל לא נראית יהודייה!'... וכשמרדכי מגלה קשר נגד המלך ומציל את חייו הוא אינו זוכה לכל הכרה - מעניין למה. מזלו, שנדדה שנת המלך והיתר היסטוריה. ובתוך כל אלה, מגילת אסתר היא דווקא שיר תהילה לגאווה ולגבורה היהודית, על אף הכל. מדוע סרב מרדכי לכרוע ולהשתחוות להמן למרות ש"כן ציווה המלך", ש"שם את כיסאו מעל כל השרים אשר איתו", ולמרות שעבדי המלך שאלו אותו יום יום - "מדוע אתה עובר את מצוות המלך?" לפי המגילה מרדכי, כתשובה, "הגיד להם אשר הוא יהודי", כלומר: יהודי אינו משתטח אלא לפני אלוהיו. התשובה הזאת העלתה אצל המן מן המעמקים את שנאת ישראל הרצחנית: "ויימלא המן חימה, וייבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים...". ניתן לשער, שגם הרבה מאחיו היהודים הרימו גבה וראו במרדכי "פנאט קיצוני", המסכן את הקהילה כולה. זאת במיוחד לאחר שכבר יצאה גזירת ההשמדה, ותארו לכם: עדיין "מרדכי בשער המלך.. לא קם ולא זע ממנו"!... גם היום במדינת ישראל המשוחררת והעצמאית, עם צבא מן החזקים בעולם – לא תמצאו מנהיג אחד, שעד כדי כך לא ניתן לכופף את קומתו היהודית! יש אצלנו המעקמים את האף נוכח ההרג שעשו היהודים בשונאיהם: 75,000 באימפריה הפרסית כולה ושמונה מאות פלוס עשרת בני המן בשושן הבירה. אולם, תנוח דעתם של בעלי המצפון הרגיש. המגילה אינה מותירה ספק שהייתה כאן מלחמה, לא טבח - "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", כלומר - גזירת ההשמדה הייתה בלתי הפיכה. והואיל ולא היה ניתן לבטלה, ניתנה רשות ליהודים להילחם, וכך נאמר:" אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד, להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם". כלומר, אם וכאשר הנאצים הפרסים יפעלו עפ"י פתשגן ההשמדה שעמד בתוקפו, יהיו היהודים רשאים להשיב מלחמה עפ"י פתשגן מלחמת-המגן, ובמלים אחרות - מלחמת אזרחים ברישיון, מוגבלת ליום אחד באימפריה כולה וליומיים בשושן הבירה. ובכל זאת יש להניח, שהציבור הנאור בקרב היהודים היפנה עורף לאסתר ולמרדכי שלא גילו מתינות, לא "דיברו שלום" עם אויביהם, לא חתרו להגיע עימהם "לפתרון מדיני", ובכלל - לא היססו למצות את ניצחונם עד הסוף:" ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן, ויעשו בשונאיהם כרצונם". עד כדי כך, שאסתר המלכה לא הסתפקה בעשרת בני המן ההרוגים, אלא ביקשה מאת המלך במיוחד שגם "יתלו אותם על העץ". מפתיע הריאליזם הקר של המגילה. למרות "מעשה תוקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גידלו המלך", ולמרות היותו "משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים", מרדכי היה רצוי רק "לרוב אחיו", לא לכולם. אם לשפוט על-פי הסקרים אצלנו, הרוב הזה הגיע בערך לשלושה רבעים. גם שם נשאר כנראה אותו הרבע "השפוי" שסלד מן הלאומנות של מרדכי שהיה רק "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו " - לא לשונאים, לא לאויבים. אכן, מגילה כוחנית, בלתי מתקדמת וחסרת אופקים אוניברסליים, אבל סיפור שמהלך קסמים על העולם כולו, דור אחר דור, אלפי שנים. כנראה, משום שהוא עשוי מחומרים עמידים יותר מן "התקינות הפוליטית" החולפת.