העבודה תחת אזהרה מפני "הדרך שנכשלה"

הגיע הזמן להסתכל לאמת בעיניים ולומר: הגיע הזמן להתפכח, לא למחזר "הדרך" שנכשלה, ולשנות דפוסי חשיבה ופעולה. "הדרך" שנכשלה מתייחסת למנהיגות, למדיניות ולאמינות. מזה שנים רבות המפלגה נגררת ומתומרנת על-ידי תומכי מרצ ושלום עכשיו, היושבים בתוכה ובהנהגתה. מרצ התרסקה, ואולם תומכיה בעבודה מנסים להקימה לתחייה בתוך המפלגה, על-ידי מיחזור "הדרך" המדינית שנכשלה, ובאמצעות אופוזיציה לוחמת שספק אם היא גם משקמת או עלולה להיהפך לחברת "המשקם". שלוש המפלות שספגנו בקלפי בעשור האחרון, לא נבעו מכישלון הסברה או מניהול גרוע של הקמפיין, אלא ממדיניות כושלת שלא התאימה עצמה למציאות המשתנה של יחסינו עם הפלשתינים. הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, שהמפלגה הפכה אותה לדגל אלקטורלי וחזות הכל, נחל מפלה בקלפי. המפלגה לא ניתחה נכון את המציאות והמשיכה בסיסמאות העכשיוויזם. הציבור אינו ימני או שמאלי - הוא מציאותי. ישיבה באופוזיציה עלולה להוביל אותנו לזהות כושלת ומוחלטת עם מרצ ועם גורלה הציבורי, כפי שהראו תוצאות הבחירות. הקולות לא הלכו למרצ המפלה שהמפלגה ספגה התבטאה בהפסד קולות משמעותי בכל הרבדים וקבוצות האוכלוסיה ובפיזור הגיאוגרפי. הקולות שאיבדנו לא הלכו למרצ. יש לכך משמעות המחייבת מפת דרכים פוליטית ומדינית חדשה. שנים ניהלנו אסטרטגיה של טרגדיה, מתוך חוסר רצון והבנה שהמפה החברתית אלקטורלית השתנתה והסביבה הפלשתינית השתנתה. לא רצינו להבין ולהשלים עם העובדה ש"שלום עכשיו" ויוזמות מדיניות, למרות כל הכישלונות, אינם יותר דגל אלקטורלי. סיסמאות העכשיוויזם הנאיבי מחד ובהימנעות מלהתחבר לפטריוטיזם הנורמטיבי מאידך, בכדי לא להיראות חס וחלילה "ימניים", הובילו אותנו אל הכישלון בדעת הקהל. אם נמשיך "בדרך" של השמאל הדוגמטי נהפך לסְמול שולי גם באופוזיציה. עבור השמאל הדוגמטי והנאיבי, בתוך ומחוץ למפלגה, האיום הגדול על ישראל אינו ההפצצה האירנית, החיזבאללה בצפון, החמאס בדרום, האבטלה והמשבר הכלכלי, אלא ביבי נתניהו. עד מתי נרמה את עצמנו ונאשים את יריבנו בכל כישלונותינו? חייבים להשלים בשלב זה עם מספר עובדות ולא להיתפס שוב לאשליות: 1. צריך להשלים עם העובדה שהמקסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת לפלשתינים, קטן מהמינימום שהם מוכנים להסכים לקבל. 2. צריך להתנתק מהאשליה שיבוא גואל פלשתיני מתון שיהיה מוכן להתעמת עם החמאס והג'יהאד הקיצוני ושיהיה מסוגל לעשות ויתורים כואבים למען פשרה טריטוריאלית ושלום אמת(!) עם ישראל. 3. שום ממשלה בישראל, בראשות הימין או השמאל, לא תוכל גם אם תרצה לפנות 100 אלף מתנחלים "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף. 4. ציפי לבני מנהיגת קדימה נתנה חסות כחול-לבן ל"הצהרת בלפור" להקמתה של מדינה פלשתינית שהיא רואה בה חזות הכל. שלוש שנים היא ניהלה "שיחות טובות" עם אבו עלא, במקביל לשיחות אולמרט עם אבו מאזן. התוצאה - אפס "התקדמות" בתהליך השלום המדומה, בכותרת "הסכם שלום על המדף". היא אינה רשאית להאשים יריבים פוליטיים בכישלון שלה, ולהפחיד את הממשלה החדשה בטרם יצאה לדרכה. אפשר וצריך לחתור לשלום ריאלי, אבל אי אפשר לחיות בחלום נאיבי של שלום וירטואלי.