פוליטיקה בישראל נתברכה גם בתכונות ייחודיות שלא קיימות בזירות מדיניות רבות בעולם. למשל, שמות החיבה. בכל משפחה אוהבת ישכינויי חיבה לילדים. יש כינויים שנדבקועד לגיל מבוגר, כמו למשל ביבי, שמו של רה"מ בעבר וכנראה לעתיד הקרוב,בנימין נתניהו.
יש בממשלה היוצאת שר בשם בוז'י הרצוג. שמו הרשמי: יצחק. מהמקור הכינוי של יו"ר המפלגה שסיעתה בכנסתחזרה לאחרונה למימדיה הטבעיים, מר"צ, המכונה ג'ומס,חיים אורון? אין לי מושג. שמות אלה נמצאים בשימוש יומיומי במסדרונות הממשלה, הכנסת וכשהם עולים לשידור בתקשורת.
גם מחוץ לכנסת המצב דומה: פעם עבד איתי מהנדס בשם "נוקי", שארית מילדותו כשגדל כתינוק של המשפחה. אין לי שמץ של זיכרון מה שמו האמיתי. הכרתי גם סטודנט רציני לתואר שני בפיסיקה ששמו היה "תוקי", זכר לכינויו: "מתוקי".
עם כל הבעיות במדינה, יש ברחוב הישראלי מין הרגשת משפחתיות, של 'ביחד'. יהודים רבים שעלו מארצות הנכר מעידים על ההרגשה החמימה הזו, שלא קיימת בארצות מוצאם. הם, שבאו מבחוץ, מעידים על הקירבה הטבעית בין אנשים ועל ההרגשה ש"כל ישראל אחים" .
השימוש בשמות פרטיים של אנשים בכלל, ובפרט - בשמות כינוי לאנשים מבוגרים, הוא אחד מהסממנים של חברה כזו, ללא מעמדות קשיחים. המצב שונה מאוד בחברה המערבית, בארה"ב ובאירופה, שם יש נוהל ברור של שימוש בשמות: במקומות עבודה משתמשים אך ורק בשם משפחה, מיסטר או מיס'ס, ורק אם קיבלת רשות מפורשת לעבור להשתמש בשם פרטי, אתה רשאי לעשות זאת. רשות כזו כמוה כאמירה: אתה במעמד גבוה מספיק כדי שאכניס אותך לנבחרת המצומצמת שמדברים עם האני הפרטי האינטימי שלי, בלי מחיצות.
כשהמחיצות יורדות, אם זה בקהילה, בבית הכנסת, במעגלי החברים האישיים, במקום בו אדם מרגיש נוח - שם הוא מציג את עצמו בשמו הפרטי, או בשם החיבה שנדבק לשמו במשך השנים.
נעבור לאקטואליה: הבוקר האזנתי לתוכנית האקטאוליה "מה בוער" המוגש בדרך כלל על-ידי רזי ברקאי. (אגב, רזי אינו שמו המקורי, אלא גם כן כינוי המבוסס על ראשי תיבות של שמו המלא, שלא כאן המקום להסגירו...)
הבוקר הגישה כרמית גיא את היומן. לאחר מבזק 9:30, ערכה גיא ראיון עם אביבה שליט ולאחריו העלתה לשידור שר בממשלה היוצאת, שביקר במאהל של משפחת שליט. כך זה נשמע:
כרמית גיא: שלום לשר, עדיין, פואד בן-אליעזר.
השר בנימין בן-אליעזר (פואד): שלום כרמית.
גיא: חבר הקבינט עדיין, פואד בן-אליעזר
(כאן נערך ראיון של כמה דקות)
סיומת - גיא : השר פואד בן-אליעזר, עדיין השר פואד בן-אליעזר, תודה רבה.
נקפוץ קדימה בשידור, לאחר מבזק 10:30. גיא העלתה לשידור, שוב, את כתב המפלגות, עידן קוולר. כך נשמע דו השיח ביניהם:
כרמית גיא: קוולר
עידן קוולר: כן,
גיא: חזרנו
קוולר : .מה אומרים בליכוד? ...יש לנו בעיה עם כצל'ה שיכול להפיל אותנו.. לגרום לממשלה של 61 חברים שתהיה מאוד...שבירה
גיא: בוא נגיד חבר הכנסת יעקבכץ
קוולר: יעקב כץ
גיא: יושב-ראש האיחוד הלאומי, כדי שהכצל'הזה בינך לבינו זה לאו דווקא
קוולר: לא, זה ברור, למרות שאני חשבתי שככל שאני קורא לו יעקב כץ בשם הרשמי והראוי אז דווקא אנשים אז לא מבינים למי אנחנו מכוונים
גיא: אהה.. אוקיי (צחוק)
קוולר: אבל נאמר כך, בכל זאת, יעקב כץ, האיחוד הלאומי...
שימו לב, כרמית גיא אפילו לא משתמשת בשמו הפרטי הרשמי של השר בן-אליעזר, בנימין, כדי להציגו לפני הציבור, לא בפתיח ולא בסגיר. כינוי החיבה שלו, פואד, נשמע לה, וכתוצאה מכך גם למאזינים, חלק טבעי ומהותי. לעומת זאת, צרם לה לשמוע את הכתב, עידן קוולר, משתמש בשם 'כצל'ה'.
גיא לא רגילה לשם הזה בזירה הציבורית. הוא חדש לה ולחבריה בתקשורת ובשמאל. הוא עדיין לא קיבל לגיטימציה להיכנס לסלון הביתי הקולקטיבי שלנו. כך נשמע מנימת דיבורה ששם חיבה כזה לאותו אדם העומד מאחורי הכינוי - פשוט לא מסתדר. משהו בשטף הדיבור נקטע. משהו בזרימת החיבה נקטע. משהו ממש קטן, שמלמד, אולי, זרמים תת-קרקעיים גדולים יותר.
