מאז מונתה ביוני 2007 ממשלת סלאם פיאד, אחרי השתלטות חמאס על הרצועה, טענו ראשי חמאס שממשלה זו אינה לגיטימית, שכן אינה משקפת את רצון העם הפלשתיני, וגם אינה חוקית, כי לא זכתה באמון הפרלמנט, שרובו מורכב מאנשי חמאס. לטענתם, איסמאעיל הנייה, ראש הממשלה שפוטר על-ידי הנשיא עבאס, הוא ראש הממשלה היחיד של הרשות הפלשתינית, שכן רק ממשלתו זכתה באמון הפרלמנט. בכל המגעים שהתנהלו במשך השנתיים האחרונות (כמעט) בין חמאס ואש"ף, הייתה ממשלת פיאד מוקד הביקורת של חמאס, וכדי להסיר את אבן הנגף הזו מהתקדמות המשא-ומתן, אשר השלב המכריע מתחיל השבוע בקהיר - החליט פיאד להתפטר. בהתפטרותו זו אומר פיאד לחמאס: "אני מתפטר, ונראה אתכם מקימים יחד עם אש"ף ממשלת אחדות, מוותרים על השליטה הבלעדית בעזה ומקבלים את עול מרותו של מחמוד עבאס, הנשיא, בכל דבר ועניין".
בחמאס מבינים את המשחק ועל כן הכריזו בשבת, מיד עם ההתפטרות: "אין קשר בין ההתפטרות והמשא-ומתן, שכן זו נובעת מחילוקי דעות בתוך אש"ף, בעיקר בין עבאס לבין פיאד, בנושאים כספיים". כלומר, תנועת חמאס מסרבת להיכנס למלכודת שטמן לה פיאד, כדי שלא תואשם בכישלון המשא-ומתן בעקבות התפטרות פיאד.
מאז יוני 2007 טוען כותב שורות אלה שהגירושין בין אש"ף וחמאס הם גירושין סופיים, כאלה שאין מהם חזרה. לא התפטרות פיאד ואפילו לא התפטרות עבאס יאחו את שני קרעי הפוליטיקה הפלשתינית. אנשי חמאס לא ייתנו לגיטימציה לאש"ף, כי מבחינתם הם הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני, לאחר שבהסכמי אוסלו בגד אש"ף בעם הפלשתיני ומכר את האינטרסים הלאומיים תמורת טובות הנאה שלטוניות למקורבי ערפאת. לפיכך, ניתן לומר בביטחון, שכל הדיבורים, המגעים והמשא-ומתן בין אש"ף וחמאס - נועדו מצד אש"ף להחזיר את חמאס אל תחת כנפי שליטתו של אש"ף באמצעות מנגנוני הביטחון של הרשות, ואילו מצד חמאס הן נועדו להציל את כבודה של חמאס ואת שמם הטוב של מנהיגיה, כדי שלא יואשמו בכישלון המגעים ובפירוק אש"ף מנכסיו הפוליטיים והציבוריים.
ביום ראשון, יומיים לפני תחילת שיחות הפיוס בקהיר, פרסם אתר חמאס ידיעה כי השגריר הפלשתיני בעמאן, עטאללה ח'ירי, נתפס מבריח במכוניתו אלפי קופסאות סיגריות מסוריה ללבנון. האתר מזכיר לקוראיו שאין זו הפעם הראשונה שראשי השלטון של אש"ף נתפסים בקלקלתם כשהם מבריחים: בעבר תפסה ישראל את רוחי פתוח, ראש סיעת פת"ח בפרלמנט, כשבמכוניתו מוסלקים יותר מ-4,000 טלפונים סלולריים.
הפרסום אינו מקרי, ובוודאי לא עיתויו: באמצעותו מגבירה תנועת חמאס את הלחץ על ראשי אש"ף, החוששים שמא יש בידיה מידע נוסף על בכירים נוספים, אשר שמותיהם עלולים להתפרסם ברבים, אם המשא-ומתן בקהיר לא יביא לה את התוצאות הרצויות.
פרט חשוב נוסף העולה מידיעה זו הוא, שלחמאס יש מודיע ("חפרפרת") בתוך הקבוצה המובילה ברשות, ומכאן שכל הצעדים החשאיים של אש"ף במשא-ומתן, ההתייעצויות החסויות של ראשיו והמסמכים הסודיים העוברים ביניהם - גלויים וידועים לאנשי חמאס. מלחמה פסיכולוגית זו של חמאס באש"ף נועדה למנוע זרימת מידע בין ראשיו, להכניס חשדנות בליבם איש כלפי חברו, ולתקוע טריז בגלגלי הקבוצה המנהלת את המשא-ומתן בקהיר מול חמאס.
ללא ספק, חמאס מנהלת את ענייניה מול הרשות של עבאס בתחכום רב.
מובארק - שושבין ראשי המשא-ומתן בין אש"ף לחמאס יתנהל במסגרת חמש ועדות: ועדת "הרכבת ממשלת ההסכמה הלאומית שתפקידיה ומשך כהונתה מוגדרים מראש", כלומר ועדה שלא תוכל לפרק את כוחות הביטחון של חמאס ולא תוכל להתמודד עם כוחותיה החמושים; ועדת "הכנה לבחירות לנשיאות הרשות הפלשתינית", בעקבות סיום תקופת כהונתו החוקית של עבאס לפני חודשיים - שתפקידה לוודא כי נציג מטעם חמאס יוכל להתמודד על נשיאות הרשות גם אם יתנגדו לכך גורמים חיצוניים כמו ישראל וארה"ב; ועדת "הכנה לבחירות לפרלמנט" - שתפקידה לוודא כי יוּתָר לחמאס להשתתף בבחירות גם בגדה המערבית, למרות התנגדות אפשרית של ישראל לכך; ועדת "ארגון מחדש של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים על בסיס מקצועי ולאומי", כלומר - שלא על בסיס הנאמנות המפלגתית או האישית, כפי שהדבר פועל כיום; ועדת "הפעלת ארגון השחרור הפלשתיני", כלומר - שינוי הרכבו הפנימי והקצאת 40 אחוז מנציגיו לחמאס, על-פי דרישת מנהיגי התנועה.
המשמעות הכוללת של כל הוועדות הללו היא שחמאס בדרכה להשתלטות על הרשות הפלשתינית, על הנשיאות, על הפרלמנט (המצוי בידה ממילא), ומכאן גם על הממשלה, על מוסדות אש"ף ועל מנגנוני הביטחון.
מצרים משקיעה מאמץ רב כדי להביא להצלחת המשא-ומתן, שכן הצלחה כזו תשיב לה את עמדת המנהיגות בעולם הערבי. מספיק שבע מובארק מרורים מהסכמים פלשתיניים שלא בוצעו, והפעם הוא יעשה את כל הנדרש כדי להביא את הדו-שיח בין היריבים הפלשתינים לכדי גמר מוצלח. יחד איתו ישתתפו באירוע משלחות ערביות אחרות, כדי ליצור אווירה של לחץ על המתדיינים, כאילו העולם הערבי כולו עומד ומביט בהם במשא-ומתן ביניהם.
השאלה שתעמוד בפני העולם כולו לאחר שיגיעו - אם יגיעו - להסכם, היא האם העולם בכלל וישראל בפרט יקבלו את ההסכמות הללו, אשר מצד אחד משמעותן היא סיום המחלוקת הפנימית בזירה הפלשתינית, אך מצד שני משמעותן היא שחמאס, ארגון טרור בהגדרה ובהתנהגות, הוא בעל הבית העיקרי במדינה הפלשתינית העתידית, כשכל "נחלה" הנופלת לידיו בעת הזו נשארת בידיו לעולם ועד. תנועת חמאס לא הגיעה לשלטון כדי לוותר עליו, ואנשיה יעשו ככל שביכולתם כדי שהשתלטותם על הרשות תהיה לנצח. כך היא התנהגותם של ארגונים איסלאמיים, מאירן ועד אפגניסטן.
השאלה העיקרית שתעמוד בפני ממשלת ישראל החדשה היא איך להתייחס לשינויים - אם אכן יתרחשו - כשחצי עולם, ואירופה בעיקר, מוכן לקבל את חמאס כבן-שיח.
מחיר שחרורו של גלעד בימים אלה עברו הורי החייל החטוף לאוהל מחאה מול משכן ראש הממשלה. אנשי חמאס רואים זאת וצוהלים. עתה - כך הם מקווים - ייכנע ראש ממשלת ישראל ללחץ הציבורי וישחרר את הרוצחים של חמאס ושל שאר הארגונים, כדי שיצטרפו שוב לגייסות הרצח. הם אינם מתפשרים על דרישותיהם ואינם מסירים שמות של רוצחים כבדים.
כך מעלה משפחת שליט את מחיר שחרורו של גלעד לגובה, שישראל כמדינה וכחברה אינה מסוגלת לעמוד בו. כמה ישראלים - לדעתה - עלולים להיהרג בעתיד על-ידי הרוצחים שישוחררו בעיסקה מסוכנת כזו?
איני מוכן להתחלף עם ראש הממשלה ועם שריו בהחלטה שעל הפרק, אבל דרישות חמאס מוגזמות ללא כל ספק.
