"אלה העקרונות שלי, אם אינם מוצאים חן בעיניך יש לי אחרים", הפטיר גראוצ'ו מרקס באחד מימיו הטובים. דומה שהפוליטיקה הישראלית אינה חדלה להמציא לנו שוב ושוב גרסאות עדכניות ולא מעט קומיות ל"הכרזה" זו. כמובן שלא כל תהפוכת עקרונות פוליטית נובעת מן השאיפה לשאת חן בעיני הבריות הפוליטיות, אך במנטרה "שתי מדינות לשני עמים", שאימצו ציפי לבני ושאר יוצאי חלציו של המחנה הלאומי בקדימה, בהחלט ניתן לראות יישום עדכני לפסוקו של גראוצ'ו מרקס באשר לעקרונות המתחלפים בהתאם לצורך ולאינטרס.
מי שנשבעו בנקיטת חפץ תחת דגלם המפלגתי הקודם, כי מדינה פלשתינית היא אסון קיומי לישראל, ובן-לילה חצו את הקווים, בתזמון מפליא עם השינוי שחל בהעדפותיו האידיאולוגיות של אריק שרון - אינם יכולים לחמוק מן החשד כי שיקולי כדאיות פוליטית הכתיבו יותר מכל את עיצוב "עקרונותיהם האחרונים".
מומרים פוליטיים אינם עשויים מקשה ערכית אחת, ואפילו בקדימה יש כמה סוגים שלהם. דווקא אולמרט - שכנראה הרחיק לכת יותר מעמיתיו באימוצו את הדרך החדשה כשקבע כי "אם פתרון שתי המדינות יתרסק, מדינת ישראל גמורה" - עבר את תזוזת העקרונות שלו עוד לפני שזו פקדה את שרון, כבר בתחילת העשור; מה שמקהה במקצת את החשד, שרק אופורטוניזם כִּלכֵּל את מעשיו ואת אמונותיו.
מה שהאינטרס מכתיב למחט המצפן לזכותם של לבני, בר-און ושות' אפילו ספק זה אינו עומד, והיפוך העקרונות שחוו, בתיאום מרשים עם ההיפוך שעבר שרון, מלמד כי המרתם הפוליטית הייתה יותר מכל מצוות אופורטוניסטים מלומדה. הרי קצת קשה להאמין כי באותו הלילה שבו נדדה שנתו של שרון, וגרמה לו להתנער ממורשתו משכבר הימים, נדדה גם שנתם של ציפורה ורוני, אלה ש"חזון שתי המדינות" הפך למחרת היום להמנונם הבלתי רשמי. מיד אחר כך, כזכור, החלה הגב' לבני לשאת את מיטב דרשותיה, בהן ציינה בין השאר כי "שליטה על עם זר מנוגדת לערכי", הגם שזמן קצר קודם לכן רצה ברשימת הליכוד לכנסת ועשתה נפשות מעל כל במה לרעיונות שונים מעט.
ואולם היות שלדעת יו"ר קדימה מן הראוי כי "לכל אדם יהיה מצפן פנימי שלפיו הוא פועל", גם אם לעתים האינטרס מכתיב למחט להפוך את כיוונה, ראוי אולי לתת במקצת את הדעת על מחוז היעד שאליו מורה המצפן החדש של הגברת: "שתי מדיניות לשני עמים". אלא שבטרם יושבים על המדוכה ויוצקים תוכן ממשי לחזון "שתי המדינות", כדי שחלילה "מדינת ישראל לא תהיה גמורה", כלשונו של ראש ממשלתנו היוצא - כדאי לבחון על קצה המזלג מה הוצע לפלשתינים בעבר, מה נדחה על ידם, ובעיקר מהו הסיכוי לתת להם הרבה פחות משהוצע להם בעבר ולהביא אותם לברך על המוגמר. נקל לשער כי חסידיה החדשים של הדואליות-הלאומית-והמדינתית אינם מסתפקים רק בשאיפה ובחזון, שהרי הם חוזרים ומצהירים כי הם מחפשים "תכל'ס" ולא רק "תהליך ומסמוס".
ובכן, החל בוועדת פיל שפרסמה את מסקנותיה כבר ב-1937, עבור בוועדת וודהד אשר פרסמה את שלה ב-1938, דרך הצעת החלוקה מ-1947, ועידות קמפ-דייוויד ובטאבה (2001-2000), המפקד הלאומי, יוזמת ז'נבה, וכלה בהצעות אולמרט האחרונות - אף לא אחת מן ההצעות הנזכרות הוציאה את הפלשתינים כשתאווה מספקת בידם, עד לכדי הסכמה לחתום על המסמך המיוחל.
תהיה אשר תהיה ה"גיזרה" אשר מוקצית למדינה היהודית - הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית-שאן וחלק ממישור החוף (ועדת פיל); רצועה שבין זיכרון-יעקב, פתח-תקווה ותל אביב (ועדת וודהד השנייה); או פחות משלושה רבעים משטחי 67' (תוכנית החלוקה) - הצד הערבי חוזר וממאן להשלים עם "רוע הגזרה". הוא הדין בהמשך, עם ההתערטלות הטריטוריאלית הישראלית של השנים האחרונות - בין אם בדמות חזרה כמעט מלאה לגבולות 67' תוך ויתור על ריבונות ישראלית בהר הבית (המפקד הלאומי); בהחזרה של כמעט מאה אחוזים משטחי יש"ע עם השלמות ה"חסר" למאה אחוז שניטלו משטחי ישראל גופא; או אפילו במתווה של "איחוד משפחות" (ברק בקמפ-דייוויד וטאבה 2000) או בקליטה קצת יותר משמעותית של פליטים בישראל (יוזמת ז'נבה).
הבעיה הקטנטנה היא שלבני, בר-און ודומיהם מקדימה לא רק שביקרו בשעתם בחריפות את הצעותיו של עמי אילון, את מעשיו של ברק בקמפ-דיוויד וטאבה ואת יוזמת ז'נבה, אלא אף מתחו ביקורת חריפה על הצעות אולמרט האחרונות לפלשתינים, שכמובן גם הן נדחו על-ידי הצד הפלשתיני. אם כך, כיצד תשכיל יו"ר קדימה לגרום לפלשתינים לחתום על מסמך שבו הם יקבלו עוד פחות משהוצע להם בעבר? קשה להאמין שאפילו הגברת מאמינה בכך.
