צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין: בקרב רבים בציבור נוצרה בימים האחרונים תחושת-מועקה, כאילו דמו של רופא ישראלי בכיר הותר במקום האחרון שבו ניתן היה לצפות לו: בבית המשפט. שם, היכן שהצדק לא רק חייב להיעשות, אלא גם להיראות - חרצה שופטת-שלום תל אביבית לשבט את גורלו של ד"ר ג'קי סרוב, לשעבר מנהל חדר המיון של בית החולים "איכילוב", במה שנראה על פניו עונש חסר כל פרופורציה משפטית סבירה. על מעידה שיוחסה לרופא ושלמעשה נכפתה עליו, הטילה השופטת, מלבד מאסר וקנס, גם קלון, שמשמעו אחד: סיום הקריירה הרפואית שלו.
ד"ר סרוב, בעל העבר הנקי כל כך, הורשע במשפט בלקיחת שוחד מהעבריין אסי אבוטבול. היה זה כשזה האחרון תחב לכיסו של הרופא סכום-כסף, כדי לקדם בכך את הטיפול בו ללא תור. ד"ר סרוב, שכלל לא ביקש את האתנן ושלא התנה את זירוז הטיפול בקבלתו, גם אולץ על-ידי מטופלו להתקשר למשטרה ולדווח לה על ההתרחשות בבית החולים.
בעדותו, במהלך המשפט, לא כיחד ד"ר סרוב כי עשה מה שעשה מתוך פחד-מוות. הדעת נותנת מה עלול היה להיות מר-גורלו, אילו סירב להישמע להוראותיו של שולחו. הדעת גם נותנת כיצד היה מגיב כל אחד אחר, לו היה במקומו של ד"ר סרוב, כשחיתתו של העבריין נופלת עליו. צחוק הגורל הוא שנותן השוחד יוצא במקרה הזה בלא שמוטל על צווארו קולר של אשמה, בעוד שקורבנו מובא לדין ונושא בעונש.
איני מודע לד"ר סרוב, אבל נאמנים עלי דברי מטופליו, מעמך ועד לסלבריטיס, שמעולם לא הפלה ביניהם לטוב ולרע ושהעידו, פה אחד, על טיפולו האוהב. לא פחות נאמנות עדויותיהם של רופאי-צמרת ואישי-ציבור מן השורה הראשונה, שהשמיעו דברי זכות ושבח על יושרו של הרופא המסור. אבל, מעל לכל, מהדהד קולה של המערכת המשפטית עצמה, שזועזעה מגזר הדין החמור, האמור לסתום באחת את הגולל על הקריירה הרפואית המפוארת של רופא, שאיננו רק בכיר במערכת הרפואית, אלא גם בחיר-לבם של מטופליו.
לא צריך להיות משפטן כדי לדעת שבעבירה, שיש עימה קלון, קלושים מאוד סיכויו של ד"ר סרוב לזכות בערעור. ניסיון העבר הרי מלמד שערכאות משפטיות גבוהות אינן נוטות לפסול גזר-דין שכזה שניתן בערכאה נמוכה יותר. ובכל זאת, יש, עדיין מקום לקוות שהרהור משפטי נוסף במעשיו של ד"ר סרוב יקרע, בסופו של דבר, את רוע גזר-דינו ויסייע לו בהוצאתו מן הבוץ הנורא שנקלע אליו, קרוב לוודאי בעל-כורחו.
