לא נוטשים פצוע בשדה הקרב. גם לא באמצע קריית מלאכי. נכון, זה ספין נהדר אחרי התרסקות תקשורתית קולוסלית: לקום, ללכת, להשאיר את הלקוח פצוע ומתבוסס בדמו. ובמקרה הזה, הרבה הרבה דם.
את תאונת התקשורת הקטלנית הזו יכולתם לצפות מראש, מפני שאתם מכירים את הלקוח שלכם. ואם לא צפיתם זאת, אינכם ראויים לעסוק במקצוע שלנו. יכולתם לתאר לעצמכם שהוא יילך על נאום בן שלוש שעות ולא על 40 דקות. ידעתם גם שלמסיבת העיתונאים הזו יגיעו עיתונאים מכל רחבי הארץ ולמרות זאת נתתם ידכם לכך שהיא תהיה ללא מתן אפשרות לשאלות לתקשורת. כנגד כל הסיכויים, המשכתם בתכנון המקורי שלכם.
ההתרסקות הזו בקריית מלאכי היא בלתי נסלחת. נתתם ללקוח שלכם להיתלות בכיכר העיר. הייתם צריכים למנוע זאת בכל כוחכם, ואם לא הצלחתם להניא אותו _ היה עליכם להתפטר לפני תחילת ההצגה הכי טובה בעיר, שהפכה אותו ללעג ולקלס בפני אומה שלמה.
בחרתם בדרך הקלה, ללכת... זו חוכמה קטנה, קטנה מאוד, להשאיר את הפצוע באמצע אולם אירועים קטן וזנוח בקריית מלאכי. אנחנו, אנשי התקשורת, אומנם לא מחויבים בשבועת אמונים למקצוע וללקוח, כמו רופאים או עורכי דין, אבל אנחנו מחויבים באתיקה. אנו לא יכולים להתנער מאחריות ולזרוק לקוח, כי הוא היה "לא בסדר". לא עושים דברים כאלה רק כדי לצאת בשלום, להציל את עצמכם ולומר לאחר מעשה: "זה לא אנחנו, ידינו חפות מפשע".
יגידו עליי שאני כותב את הדברים החמורים הללו מאחר שאתם מתחרים שלי. אז שיגידו. איני נבהל מזה. אני רק רוצה שאנשים יהיו מודעים לכך שאתם חריגים לרעה בענף שלנו מול כל יועצי התקשורת שמנסים בכל דרך לשמור על לויאליות חסרת פשרות ללקוחותיהם, תוך שמירה על יושרה כנה מול אמצעי התקשורת.
אל תתבלבלו, הוא הלקוח. הוא זה ששילם לכם מאות אלפי שקלים. לא עשיתם זאת בהתנדבות. עשיתם זאת בראש ובראשונה כי רציתם כסף, והרבה כסף. זה לגיטימי, אבל להיכן נעלמה האחריות שלכם? גם אם הלקוח שלכם הוא האדם הכי מושמץ במדינה, זה עדיין לא מוריד מאחריותכם הבלעדית לקטסטרופה שהייתם חלק בלתי נפרד ממנה.