עיצמו עיניים. סיתמו את האף. איטמו את כל הפתחים. סיגרו את כל הנקבוביות. הסיחו את הדעת. עיצרו את הנשימה.
שוו בנפשכם, בעיני הרוח הפקוחות (עיני הבשר עצומות, זוכרים?) שהמחבלים שאמורים להימסר לחמאס, כולם, עד האחרון, הנקלה והבזוי שבהם, עד כ-ו-ל-ם, תמורת שחרורו של גלעד שליט הם מטבעות עוברים לסוחרים. שהם רק כסף.
הגידו לעצמכם שהם, אכן, המחיר. רק המחיר. כל המחיר. מחיר שלא שווה כסף אבל שווה חיים. מחיר מציל חיים. חיים שלא יסולאו בפז ואף בכסף לא ייאמדו. חיים ששווים כל הון שבעולם.
אל תחשבו. אל תערכו השוואות. אין כאן "שיקולים לכאן ולכאן" גם אם יש. לא עכשיו. לא עוד. עכשיו, מי יודע כמה גרגרים נותרו, אם בכלל, בשעון החול הנגרע, האוזל, מה שיש הוא שאלת חיים או מוות. חד וחלק. כי יש כאן רק חיים שתלויים מנגד. חיים שצריך להצילם. חיים שאפשר להצילם. חיים שאיש מאתנו לא יסלח לעצמו ולזולתו אם וכאשר יתברר, לחרדתנו, שהיה אפשר להצילם מבעוד מועד ובכל זאת הם לא ניצלו, כי לא הצילו אותם, במועדם. כי בזבזנו זמן בדיונים על אודות "שאלת המחיר".
גלעד שליט נמק בשבי. הוא אינו כלוא בבית כלא שיש בו סדר יום, ספירה, ארוחות במועדן, שעות תעסוקה, שעה של טיול בחצר (אם מרימים עיניים, אפשר לראות שמים), מציאות קשה שיש בה עוגנים קטנים, אחיזות של שגרת חיים, אומללים ככל שהם, שעשויה להותיר אדם שפוי.
גלעד שליט שבוי. מי יודע היכן ובאיזה תת-תנאים. גלעד שליט שבוי. אין כיום מילים נוראות מאלה בשפה העברית. חיזרו עליהן פעמים אין-ספור ותיווכחו להרגיש איך בכל פעם הן מכות בעוצמה חזקה יותר במפתח הלב.
אסור לסמוך על איש מבחוץ שיפעל לשחרורו. לא על נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, עם כל הכבוד וההערכה לכנותו ולנכונותו לסייע לשחרורו. לא על המצרים. לא על מתווכחים עלומי זהות ושם, שליחי רצון טוב ככל שיהיו.
יש אדם אחד, נכון לעכשיו, עדיין, שיכול לשחרר את גלעד שליט עוד היום. אהוד אולמרט, בערוב ימיו כראש ממשלת ישראל.
אולי ינסה מי מהמחבלים לאחר שחרורם לפגע בנו. אולי לא. אין לדעת. זו השערה. יום יבוא - הביאו את היום! - שאולי נופתע מהשקט שבו ייטמעו המשוחררים בחיי החופש החדשים שלהם.
אין לנו זמן לבזבזו בעיסוק, בניחושים ובהשערות, בתחזיות ובנבואות. מה שאינו בחזקת השערה אלא עובדה ודאית היא קיומה של המשוואה הברורה: שחרור המחבלים שהחמאס תובע את שחרורם תמורת שליט יאפשר את שחרורו לאלתר.
כן, יש לנו קלפים. מגואלים בדם, טמאים, אבל קלפים שאפשר לשלוף אותם עכשיו ולהמירם בחייל צה"ל שבוי; בנער הממושקף עם החיוך החלבי הקורע לב שלו, עם מבטו התמים. בילד של כולנו. בנשמת חיים העקודה על מזבח אין-אונותה המקוממת, המחפירה, של ממשלת ישראל בכלל ושל העומד בראשה, בשלהי כהונתו.
וגלעד עדיין שם. בגיהנם.
