|
איכר אחד היה מוֹכר ביצים בשוק. יום אחד אמר לעצמו: לְשֵׁם מה לי כל העמל והטורח הזה בעבוּר מספר פרוטות? אשאיר לי סל הביצים בבית, מהן בבוא הזמן יבקעו אפרוחים, שיגדלו לתרנגולות, שיטילו ביצים, שלאחר הדגירה יבקעו מהן שוב אפרוחים וחוזר חלילה, עד שיהיה לי משק שלם של תרנגולים וביצים. בעוד הוא הוגה ברעיון המבריק, שיעשה אותו עשיר כקורח, נפל סל הביצים ונשבר, ולא נותר מהן זֵכֶר. עם הביצים נקבר תחתן עולם החלומות היפים, שהתנפץ אף הוא לרסיסים. מוטב איפוא לנצל את המעט הקיים, מלרקום חזיונות שווא. - חדל לך מר פרס מחזון מזרח תיכון חדש, בטרם תתנפץ ביצת השלום שעוד לא נולדה. ועימך כל רוקמי החלומות מלבני ועד תועמלני הבחירות ומועמדיהן המגלומניים שלא נבחרו לכנסת.
|
|
פעם אחת יצאו הזקן ובנו עם החמור לדרך. רכב הבן על החמור, כשאביו הזקן פוסע לצידם. ראו עוברים ושבים זאת ונדהמו: "כיצד אינך מתבייש לרכוב על החמור, בעוד אביך הזקן משָׂרך רגליו בדרך בחום הקיץ? שמע הבן את דבריהם, ירד מן החמור ופינה את מקומו לאביו. רכב האב הזקן על החמור, כשבנו פוסע לצידו. ראו אותם אנשים בדרך, ומתחו ביקורת קשה על האב. "האם כך דואג אתה לבנך המתעייף בהליכה כל הדרך?". מה עשה האב? הרכיב גם את בנו עימו על החמור. אולם גם הרכיבה בצוותא של האב והבן על החמור לא מצאה חן בעיני עוברי אורַח. "האם אין בליבכם חמלה על החמור הכורע תחת משקל גופכם?", העירו בתדהמה. שוב חשו האב והבן חוסר נחת בעקבות דברי הביקורת. מה עשו? הלכו שניהם ברגל, כשהם נושאים את החמור על גבם, לתפארת המַחֲזֶה ודעת הקהל.
|
|
שנים רבות שֵׁרֵת החמור את אדונו בנאמנות, עד כי זָקַן ולא יכול היה עוד לשאת בעול העבודה הפיסית. ביקש האדון לגמול לחמורו הטוב על נאמנותו ארוּכת השנים. הלביש אותו בבגדי מלכות, כשכתר זהב מתנוסס לראשו, ושיחרר אותו לחופשי. החמור המחופש משך אליו את תשומת לב כל חיות היער, שהחליטו פֶּה אחד לכַנס את מועצת החיות כדי להמליך את המלך החדש. אולם כשהחמור התבקש לנאום את נאום ההכתרה המלכותית - נאום מלהיב וחוצב להבות - פתח את פיו ומתוכו יצאה הנעירה המפורסמת שהסגירה את זהותו האמיתית. למוֹתר לציין את סופו המר, כשהיה לטֶרֶף בפי האריה המכריז: חמור נשאר חמור גם בשינוי אדֶרֶת... ולקינוח, בדיחה בזיקה למגילה. "ורצוי לרוב אחיו" - מדוע מרדכי היה רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו? דומה שלהיות מקובל על כולם זאת משימה בלתי אפשרית, ומרדכי הוא ההוכחה המובהקת לכך. הסיפור העממי הבא ממחיש את המֶסֶר בבהירות רבה.
|
|
פעם אחת ביקש איש לשאול את החמור של שכנו. הבקשה לא מצאה חן בעיני השכן, שסירב להשאיל לו את החמור. אמר לו השכן כי צר לו, אבל החמור כבר הושאל לשכן אחר לטיול. מאוכזב, פנה האיש ללכת לדרכו. אולם לפתע שמע קול נעירה בוקע מבית השכן. "מדוע שיקרת לי?", שאל בכעס. "למי אתה מאמין", השיב השכן, "לי או לחמור הנוער?" - המשל זכוּר לי מעלון חב"ד, ומוכיח כי סוף השקר להתגלות. אך ייתכן גם כי השכן השקרן אף הוא התגלמות היצר הרע ותחבולותיו, המציג את האמת בדמות חמור נחות וטיפש.
|
|
ג'וחא (הרשל'ה בגירסה האשכנזית) האנאלפבית, חסר כל השכלה פורמלית וללא כל רקע מקצועי, חיפש נואשות עבודה. בסופו של דבר, לאחר ניסיונות מרובים, שעלו בתוהו, התקבל לראיון המיוחל אצל המעביד. "האם תוכל להיות מנהל חשבונות?", שאל הבוס. "לא", השיב ג'וחא, "לא למדתי דבר". "אולי תהיה איפוא מתרגם לאנגלית? לצרפתית?", שאל המעביד. "צר לי", השיב ג'וחא, "לא למדתי שפות". "אם כן, אולי תהיה סוחר?", שאל המנהל. "לא, לא", השיב ג'וחא בנחרצוּת, "לא למדתי סחורה". "בַּמֶּה תוכל כן לעבוד?", שאל הבוס בקוצר רוח. "בייעוץ", השיב ג'וחא בהתפעלות. "אם כן", שמח הבוס, "יַעץ לי בבקשה, כיצד להיפטר ממך ומיד!" - על-פי משלי 'בן איש חי', כשהנמשל הוא ככל הנראה קלאסי: בתחבולות תעשה לך מלחמה כנגד היצר התכסיסן. הַחלף עימו תפקיד במחזה (הפעם בריאליטי) - היֵה אתה המעביד החכם המבקש להיפטר ממנו ללא דיחוי. להבדיל, בנימה פוליטית - ביבי לסילבן המרדן, שלא רוצה אותו לא כשר חוץ ולא כשר אוצר, ובכלל. ברירת המחדל - מינוי שלום ליועץ להתפטרותו האישית... בהקדם!
|
|
אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם אבינו, נקלע באחד הימים לעיר סדום. אנשי העיר הרשעה לא אהבו את תוכחתו של האורח על מעשיהם הרעים, במיוחד נגד עניים. "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" הדהד קולם הרועם בזעם. מיד פגעה אבן של אחד התושבים במצחו הנוטף דם. תבע אותו אליעזר לדין בבית המשפט. לתדהמתו של אליעזר, פסק השופט כי עליו לשלם למיידה האבן ש'הקיז' את דמו. פסק הדין המוזר הדליק נורה אדומה במוחו של העבד החכם. מה עשה? השליך אבן לעֵבֶר ראשו של השופט. "הכסף שהשופט חייב לי, בגין הקזת דמו, ישלם נא לנתבע בגין הקזת דמי" הצהיר. - האם לכך התכוון המשורר בביטוי 'שילם בדם'? לאליעזר הפתרונים.
|
|
שועל רעֵב חיפש טֶרֶף לפיו. לפתע ראה תרנגול מרחוק, וריח טרפו עלה באפו. מה עשה? במחווה של ידידות הזמין אליו את התרנגול, בתואנה כי כל החיות כרתו ברית שלום. "בוא!", קרא לתרנגול הנפחד, "המשיח כבר בא. וגר שועל עם עוף בכפיפה אחת!", הכריז בהתרגשות. עודו מדבר והִנֵּה הבחין השועל בכלב המתקרב אליו. נמלט השועל כל עוד נפשו בו. "מדוע אתה נמלט?", שאל התרנגול, "אם הייתה ועידת שלום של החיות?" "כנראה הכלבים לא שמעו על כך, שהמשיח בא", השיב השועל תוך כדי מנוּסה. - לתשומת לב שוחרי "שלום עכשיו" עם הפלשתינים והסורים, שעדיין לא שמעו על השלום ומאיימים להשמיד את ישראל. חיבוק הדוב מוקדם מדי לפני בוא המשיח, ועזה תוכיח.
|
|
פעם אחת נתקע עצם בגרונו של האריה. קרא האריה לעזרה, אולם כל החיות נרתעו ממנו. ראה האריה את התרנגול, והבטיח לו שכר נאה אם יחלצוֹ ממצוקתו. הכניס התרנגול את מקורו בגרון האריה, כדי לעקור את העצם מגרונו. "תן לי את שכרי!", קרא התרנגול. "אֱמוֹר תודה שיצאת בשלום מלוע הארי", השיב האריה, "כלום לא די שהצלתי את חייך ואתה עוד תובע שכר?!" - שנגיד תודה על ההישרדות. זה שֵׁם המִשחק בפי אויבינו המאיימים להשמידנו ומשחרים לְטַרְפֵּנוּ תמיד. אך אנו נכיר תודה לבורא על קיומנו העל טבעי, בניגוד לעמים אחרים, במשך אלפי שנים.
ועוד על חמורים, גיבורי סיפורים עממיים, בִּרְאִי חכמינו.
|
|
