האידיאולוגיה שמרחפת מעל מעורבותה של הממשלה בתקשורת גורסת שתפקידו של השלטון "לחנך" את העם הנבער, להנחיל לו "תרבות". סיבה מעשית יותר, היא השאיפה הטבעית של פוליטיקאים לשלוט במוקדי כוח והאפשרות לסנן ביקורת פוטנציאלית. לפיכך, צריכים הקומיסרים לפקח על "תמהיל" התכנים ולהחליט כיצד נבלה את זמננו הפנוי. מימושה של האידיאולוגיה יצר מוסדות ורגולציה ענפה שנתנו בידי הפוליטיקאים אפשרות לחלוקת ג'ובים, מכרזים, תקציבים והטבות. צבא הפקידים עוסק ביישום מגילת האיסורים ובאיוש ועדות, מועצות, רשויות וההנהלות - והכל תוך בחישה פוליטית מסיבית. בכפל לשון קוראים לתסבוכת "שמירת האינטרס הציבורי". האידיאולוגיה שבבסיס השיטה מאפיינת בעיקר משטרים חשוכים מימין ומשמאל שראו צורך ממשלתי ב"חינוך" העם.
אין סיבה שממשלה תעסוק בבידור או בשידורי רדיו וטלוויזיה. צריך להפריט או לבטל את ערוצי הרדיו והטלוויזיה הממשלתיים כולל גלי צה"ל. הסקטור הפרטי יכול להציע את השירות יעיל וזול יותר. שום ערוץ שידור פרטי לא יעסיק 1,800 עובדים כמו רשות השידור על חבריה, מנהליה ופוליטיקאיה. עולם התקשורת הישראלי יסתדר יפה בלעדיהם. בהעדר שידורים ממשלתיים יבוא גם הסוף לאגרת הטלוויזיה.
שידורים פרטיים ממומנים מפרסומות או מדמי חיבור (כמו בכבלים). כדי להרוויח צריך לרתק די צופים ומאזינים. כלומר, לקלוע לטעם ולדרישה של הצרכן, להפיק תוכניות שירתקו את תשומת לב יושב הכורסה - הכל במטרה שהקהל בבית יהיה שבע רצון ויינעל על הערוץ במקום על זה של המתחרים.
ערוץ ציבורי, לעומת זאת, אינו צריך להרוויח - הכנסותיו נובעות מהאגרה או ממיסים. כסף קל ש"לא שייך לאף אחד". הוא אפילו לא זקוק למאזינים ולצופים... בהעדר "בעל בית" אין מנוס ממנויים פוליטיים. כאשר הצרכן אינו קובע וכאשר אין צורך להתחרות על הפרנסה - התוצאות צפויות מראש. נוסיף על כך את "קביעות" העובדים ברשות השידור, את 9 ועדי עובדים, את שפע המכרזים ש"מישהו" צריך לזכות בהם. שוב נקבל תוצאה בלתי נמנעת של בחישה פוליטית, בזבוז כספי ציבור, ואולי אפילו שחיתות. פשוט לא יכול להיות אחרת.
ביטול מוסדות הפיקוח והרגולציה - תחרות חופשית את מוסדות הרגולציה יש לבטל ובכלל זה, הרשות השנייה, מועצת הכבלים והלוויין, חברת החדשות הכפויה, משרד התקשורת (שיהיה למחלקה קטנה במשרד הפנים), ודומיהם. כולם הביתה. כמיליארד וחצי שקלים ייחסכו מדי שנה. הרכב התוכניות, אופיין ואיכותן ייקבעו על-ידי הצרכן באמצעות מכשיר פשוט - השָלַט. תוכנית לא אהודה תוסר מהמסך על-ידי החברה המשדרת, אחרת - הרייטינג ייפגע והכנסות הפרסום או מספר המנויים יתמעט. לא עוד פוליטיקאים ו"נציגי ציבור" יחליטו מה יופיע על המסך, אלא הצופים עצמם יחליטו מה ראוי - פשוט, עוברים לערוץ אחר.
כך יוכלו לקום ערוצי טלוויזיה חדשים ועשרות חברות כבלים בהיקפים ארציים או מקומיים. כך ייפתח השידור הטלוויזיוני גם בפני סקטורים קטנים. ייתכן שיקום ערוץ ללימודי תורה, ערוץ ערבי, ערוץ חדשות או ערוץ כלכלי בלבד, שבע חברות כבלים בבני ברק ושתיים ברמת אביב. שיקולי היזמים יתבססו על גודל השוק הפוטנציאלי. ייפסק הוויכוח הנצחי על כמות שעות הדת והמסורת בטלוויזיה או "דיכוי הזמר המזרחי", או כמות ההפקות המקומיות. אם די מאזינים ירצו מוזיקה יוונית אז חברות השידור יגיבו בהתאם לביקוש. אין סיבה לכפות ולהכתיב לציבור במה לצפות ולהאזין, או כמה לשלם - בדיוק כפי שלא כופים על הסינמה סיטי ברמת השרון תמהיל סרטי קולנוע "רצוי".
כן פרסום, לא פרסום, כמה פרסום? גם זו "בעיה" שבין ערוץ לבין לקוחותיו. ערוץ שיגזים יפסיד צופים - יינטש לטובת ערוץ אחר. צופים רבים דווקא יעדיפו פרסומת סמויה שלא מפריעה לרצף העלילה אבל איש לא שואל אותם היום. יש פקידים בירושלים. היקף הפרסום לא יוגבל על-ידי הפוליטיקאים אלא על-ידי הצופים. מחירי הפרסום יירדו בזכות מבחר הערוצים והכבלים. כך יתאפשר גם לעסקים קטנים לפרסם. הממשלה לא תקבע את סוג הפרסומות. לא מעניינה לאסור פרסום סמוי או לבטל פרסומת בה מופיעים אברכי ישיבה.
ערוצי טלוויזיה ורדיו פרטיים ללא צורך ברישיון יזם שירצה להקים ערוץ טלוויזיה או רדיו לא יזדקק לרישיון ולא לתנאי מינימום. בדיוק כמו יזם שרוצה להקים עיתון או ירחון חדש. היזם יצטרך לרכוש תדרים ולהקים את העסק. ירצה להקים חברת כבלים שכונתית - שיקים - אם ימצא די לקוחות שישלמו דמי מנוי. הסיכון שלו בלבד - כמו בכל עסק אחר. הציבור לא יממן את ההקמה ולא את ההפסדים. אם יהיו רווחים - המשק ייהנה מהמיסים.
בתנאים אלה, אם ערוץ 10 יפסיד 100 מיליון שקלים בשנה - זו תהיה בעיה של בעלי המניות ולא של הציבור. הפסדים מתמשכים משמעותם שהקליינטים לא מעוניינים בסחורה שהערוץ מוכר ומעדיפים את המתחרים. הערוץ יעלם בדרך הטבע. בתסבוכת הקיימת ייתכן שההפסדים נובעים מנטל הרגולציה והתחייבויות מלאכותיות שאינן ישימות בתנאי השוק הישראלי - גם אם הזכיין התחייב להם מראש. גם בתנאי תחרות חופשית מלאה ייתכן מצב שאסטרטגיה עסקית מתבררת ככישלון, אבל חופש כלכלי מאפשר להנהלה מרחב לתמרון ולשינוי. לא כך כאשר ערוץ מסחרי כבול לחוקים נוקשים עליהם החליטו קומיסרים במוסקבה של ירושלים לפני 10 שנים.
ליוצרים "מגיע" בדיוק כפי שלעובדי חברת חשמל "מגיעה" משכורת 14 מאבק היוצרים המתוקשר שגולש לאחרונה לפסים אלימים "מוצדק" רק במשטר ה"חברתי" הקיים בו הממשלה מחלקת כסף לסקטורים שונים ש"מגיע להם". הדרך היחידה להחליט למי "מגיע" היא כוח הזרוע, לחצים. הלוביסטים לוחצים והפוליטיקאים מחוקקים. ליוצרים "מגיע" בדיוק כפי שלעובדי חברת חשמל מגיעה משכורת 14 ולחרדים תקציב נוסף לישיבות.
כאשר מנטרלים את שיקול דעתו ובחירתו של הצרכן למי לשלם תמורת סיפוק צרכיו והעדפותיו - נותרת רק דרך אחת לקבלת החלטות - שרירות דעת הפקידים שכפופים ללחצים; ולכך בדיוק מכוונים ה"יוצרים". מפיקי תוכניות ישראליות מקוריות אינם שונים מכל יוצר אחר של שירות, המצאה, או תוכנה. רק הצרכן רשאי לקבוע כמה ובאיזו "סוגה עילית" הוא מעוניין לצפות - לא די ליצור - צריך גם קונה מרצון בצד השני. "שלטון הריאליטי ותרבות הרייטינג" הם התרבות. "יוצר" שדורש מאתנו לצרוך בכוח את יצירתו מודה בנחיתות כישרונו ומוצריו - אחרת לא היה צורך בכפיית התרבות שהוא מציע. גם אם נאמין לדאגתם הכנה לעתיד ה"תרבות הישראלית", עומדת לרשותם רק דרך מוסרית אחת: כמו כל יזם של סטארט-אפ - עליהם לשכנע משקיעים בסיכוי למכור לציבור הצופים תוכניות מקור איכותיות שקולעות להעדפות האזרחים. ואם כישרונם של רוב היוצרים אינו מאפשר להם להתחרות על ליבו של הצרכן, אז הם כנראה לא שייכים ל"נשמת אפה של התרבות הישראלית" כפי שהם מכנים זאת ועליה הם מתיימרים להגן, סימן שדי לנו בינתיים במיעוט היוצרים האיכותיים שכן מצליחים. ריבוי חברות הכבלים והערוצים החופשיים, ייצור שפע של מקומות עבודה חדשים ליוצרים ותיקים ובייחוד למתחילים. הזדמנות להוכיח את כישרונם.
ציבור הצופים יחליט כמה ואיזה הפקות מקור ישראליות הוא רוצה - לא אליטת הפקידים והיוצרים תחליט מהו "האינטרס הציבורי". הציבור כיום נענש פעמיים: נמנעות ממנו תוכניות שייתכן שהיה מעדיף וגם מאלצים אותו (בחקיקה) לסבסד תוכניות שאין לו די עניין בהם.
