שני שוטרים נרצחו ביריות בבקעת הירדן. מי יודע, אם טרוריסטים ביהודה ושומרון לא הגיעו למסקנה שהם חייבים לחזור ולפעול, בטרם ירשום לעצמו החמאס את ההצלחה המסחררת, את הניצחון היחיד במינו של שחרור כל צמרת המרצחים, כל מפקדות החבלה,
אלף זאבים טורפים - תמורת חטיפת חייל אחד!
לא מן הנמנע, שכאן כבר נפלו הקורבנות הראשונים של מסע היחצנות השערורייתי לשחרור שליט המתנהל בימים אלה, מסע החותר תחת ריבונות המדינה, מסע של דמורליזציה.
מי יחיה ומי ימות זה הזמן לעשות סדר במחשבות ולהפסיק להתייחס לקורבנות הטרור כאילו הם ברי הפלוגתא של משפחת שליט ותומכי "בכל מחיר". כל התמונה הזאת, אוהל מול אוהל - אוהל החטוף בעד השחרור ואוהל הנרצחים נגד - מסולפת מיסודה. הלא דווקא אלה שכבר נרצחו הם היחידים שהמפלצות אינן יכולות עוד לעשות להם מאומה. הם כבר מתו ויקיריהם יישארו אומללים לכל ימי חייהם, ללא תקנה. על-פי ההיגיון, מי שצריך לפתוח אוהל (אוהל אחד? מאהל ומתחתיו חמישה וחצי מיליון יהודים!) הם אלה שטרם נרצחו, הנרצחים שבדרך, הפצועים, הנכים, העיוורים, המשותקים שבדרך, הם ויקיריהם. הם הצד שכנגד. בתוכם עתידות חיות הטרף המשוחררות לערוך רולטה רוסית, מי יחיה (בינתיים) ומי ימות.
ובעצם, במבט ממלכתי, גם הקורבנות שבדרך אינם הצד השני, שהרי לא ריב חמולות כאן, חמולת הערבים מול חמולת היהודים. זו מלחמה נגד עם ומדינה, ועם הוא יותר מסך כל היחידים שלו, או סך כל משפחותיו. יחידים וקהילות היינו גם בגולה, אבל השתוקקנו לחיי עצמאות בארץ ישראל, כדי לעלות במדרג ולהיות לאומה, ואומה - באמצעות מנהיגיה - שוקלת שיקולים לאומיים, שיקולי-על, המביאים בחשבון לא רק את טובת הפרט, כ"א גם, או בעיקר, את טובת הכלל בכלליות הרחבה ביותר, לא רק את העכשיו, כ"א גם את העתיד, לא רק מקום אחד אלא את המקומות כולם, וזו בתמצית הממלכתיות מול הגלותיות.
ואכן, העסקה, בהיקפים ובאיכויות, דוחפת אותנו בחזרה אל הקהילה הגלותית, שבשעתה האפלה והאחרונה, ראשיה ופרנסיה נאלצו להיענות לרשימות שהוגשו להם, אומנם - להבדיל - רשימות מסוג אחר, אך מוטב שלא להוסיף על כך.
על כן, לא רק על כל פרט יהודי מרחפת סכנת מוות משחרור המוני של ראשי המרצחים - המדינה, ההתארגנות הריבונית היהודית, נפגעת ומתפוררת כאן ואין לכך ביטוי יותר קולע מהגדרתו המרושעת של חסן נסראללה:
"קורי עכביש", כלומר - מה שמבחוץ נראה כמדינה, ניתן לסלק בהינף של מטאטא, ובמקרה דנן בחטיפה של חייל אחד.
מחבלים בקייטנה ישראלית עובדה היא, שאין, ולא הייתה מדינה בעולם שנהגה או נוהגת כך, ואין מדינה שאינה נוהגת הדדיות כלפי אויב. דובר החמאס התבטא, שגלעד שליט "לא יראה אור יום" כל עוד לא תיכנע ישראל לדרישותיהם. אם כן, מדוע רואים אור יום אסירי ועצירי החמאס? גלעד אינו זוכה לביקורים? לגלעד אין נותנים לטלפן? מדוע מחבלי החמאס שבידינו נהנים מתנאי קייטנה, משולבת באוניברסיטה? ובכלל, מדוע אין אצלנו עבודות פרך לפושעים מן הסוג הזה?
ולחוששים לחייו של גלעד שליט - וזה כולנו - ייאמר: אם יקרה לו משהו, מנהיגי טרור פלונים צריכים לשלם בחייהם. אלא, מדינת חוק אנחנו ולא נהרוג סתם - אפילו מפלצות-אדם הנתונות במשמורת שלנו,
ולכן ראוי שמעתה ייגזרו עונשי-מוות-על-תנאי, שלא יבוצעו כל עוד לא יבולע לשבויינו, בהווה וחלילה בעתיד. והיה ויעיזו להרוג שבוי שלנו, יהיה ביצוע גזרי הדין הללו אוטומטי, שום ערכאה לא תוכל לדחותו או לבטלו. או אז תדענה החיות בצורת אדם, שבפוגען ביקירינו הן במו ידיהן מוציאות להורג את האנשים שלהן. בימי מלחמת העולם השנייה שמו הגרמנים את ידיהם של שבויי מלחמה בריטים באזיקים. מיד עשו כך גם לשבויים הגרמנים, והגרמנים הרפו מיד. הבריטים לא שאלו מה כתוב באמנת ג'נבה, כי גם ההדדיות היא עיקרון מושרש במשפט הבינלאומי.
משלמים בדם בגלל הממשלה לו דאגה הממשלה לגלעד שליט דאגה ממלכתית ולא גלותית, היא לא הייתה קוטעת את מבצע "עופרת יצוקה" לפני שהיו בידיה מספיק חמאסניקים כדי להחליפם בחייל שלנו, במקום רוצחים שפוטים. והיא לא הייתה מספקת לשלטון החמאס כסף במשאיות, מים, דלק, חשמל ואספקה מכל מין, כל עוד גלעד בידיהם. זה היה עולה לנו במחיר בינלאומי? בוודאי! אבל כל מחיר הוא זול יותר מחיי הנרצחים-שבדרך וגם זול יותר מן הפגיעה הקשה בממלכתיות הישראלית, שגם בעבורה שילמנו, ומשלמים, הרבה דם.
הכשל המחשבתי, המציב מול משפחת החטוף משפחות של נרצחים, מזכיר כשל אחר, דומה: הפולמוס מסביב למוזיקה של וגנר, האב הרוחני של הנאציזם ושל השמדת היהודים. באותו העניין מנמקים את שלילת ההשמעה הפומבית של וגנר בצורך להתחשב בניצולי השואה וברגשותיהם. האם יש שטות גדולה מזו? הלא כולנו היינו מיועדים להשמדה על-פי תוכנית "הפתרון הסופי", וכל ההבדל בינינו לבין ניצולי השואה הוא רק בזאת, שאותם תפסו ואותנו לא הספיקו לתפוס! ואם אנחנו כולנו "ניצולי שואה", כולנו מצווים על החרמת יצירתו של האיש המתועב הזה, שהיה אב-טיפוס מובהק של הטומאה הנאצית.
הצד הלא-צמחוני של השמאל נשאלת השאלה, איך הידרדרנו לשפל המדרגה, שכנופייה מזוהמת כמו החמאס מכתיבה לנו תנאים, כאילו היינו אומה מובסת (ביטוי של פרשן הערוץ השני)? עושים אנו לעצמנו חיים קלים כשאנחנו מתייקים כ-"שמאל" גרידא תופעות חברתיות פתולוגיות כמו עכשוויזם, אסקאפיזם, פאציפיזם, תבוסנות, הכחשת המציאות, בריחה מן המציאות, נסיגה כעקרון, כניעה כעקרון, תיעוב הכוח וקידוש החולשה, סגידה לאויב וחציית הקווים אליו, התחמקות מכל עימות, פסילת עצם המושג "ניצחון".
רבים חשים שהתיוק הזה אינו נכון, שהרי שמאל מתייחס בעיקרו לשאלות של חברה וכלכלה ואצלנו מזמן כבר אין שמאל כלכלי. וגם - כבר ראינו שמאל שכלל לא בחל בשימוש בכוח, ויעידו הגולאגים ותעיד האימרה השמאלנית משנות ה-30:
"כשחוטבים עצים, נופלים שבבים". גם במלחמת האזרחים הספרדית, שלוש שנים לפני מלחמת העולם, ידי השמאל על כל גווניו דמים מלאו, לא פחות מן הקלגסים הפאשיסטים של הגנרל פרנקו. וגם השמאל הישראלי במלחמתו ברוויזיוניסטים לא היה צמחוני כלל - היו מכות, חטיפות, הלשנות וגם רציחות.
יתר על כן, הלא לשמאל האידיאולוגי, שדגלו מדינת פלשתין, שחרור סיטוני של מחבלים ובעקבותיו גל של רציחות, רק יזיק. גל טרור חדש רק יקשיח את ההתנגדות הפנימית בישראל למדינה הפלשתינית ויחזק את עמדות מחנה הימין.
ניסיון למצוא כינוי יותר הולם לפילוסופיה של הרפיון ופיק הברכיים, הכיתוב
"סמול" במקום שמאל, לא נקלט ולכן אין כרגע מתחרה ל-"קורי עכביש", אך לא כדי לאפיין חלילה את עם ישראל כולו, כפי שנסראללה היה רוצה, כ"א אותה האסכולה התבוסנית החותרת תחת הממלכתיות היהודית והציונית.
תופעת ה"קורי-עכבישיזם" הגברת לבני מוחה על הכינוי "מנהיגת השמאל" שהדביקו לה, ועם זאת אינה מכחישה שהמדינה הפלשתינית בוערת כאש בעצמותיה. היא מתעקשת להיקרא דווקא "מרכז", למרות שאין דבר קיצוני יותר מאיום המדינה הפלשתינית. אז מה היא בכל זאת, בתמצית, מהותה של מפלגת קדימה? ה"קורי-עכבישיזם". נשמע מגושם, אבל מתרגלים.
ומכאן לשאלה הבאה. אם תופעת הקורי-עכבישיזם אינה תולדה אורגנית של השמאלנות, מניין היא באה? על כך השיב הסופר הרוסי הדגול אלכסנדר סולז'ניצין בנאום שנשא באוניברסיטת הרווארד ב-8 ביוני 1978, והנה כמה מובאות (פורסם ב"תכלת", חורף 2009):
"דעיכת עוז הרוח היא אולי המאפיין הבולט ביותר שבו יבחין היום מי שמשקיף על המערב מבחוץ. העולם המערבי איבד ככלל את עוז רוחו האזרחי, תהליך המתחולל בנפרד בכל מדינה, בכל ממשלה,
בכל מפלגה פוליטית... הדעיכה הזאת ניכרת במיוחד בקרב הקבוצות השליטות והאליטה האינטלקטואלית, ועקב כך נוצר הרושם כי היא מתרחשת בחברה כולה.
"מובן שישנם יחידים אמיצים רבים, אבל לאלה אין כל השפעה מכרעת על החיים הציבוריים. פונקציונרים פוליטיים ואינטלקטואליים מפגינים כיום דיכאון, פאסיביות ומבוכה בדיבור ובמעש, ועוד יותר מכך בהגיגיהם התיאורטיים, שנועדו להסביר כמה מציאותי, הגיוני וגם מוצדק להשתית מדיניות על חולשה ופחדנות... אותם פונקציונרים... משתתקים ומשותקים כשעליהם להתמודד עם ממשלות חזקות ועם כוחות מאיימים, עם תוקפנים ועם טרוריסטים בינלאומיים. האם צריך להזכיר שלמן העת העתיקה דעיכת עוז הרוח נחשבה לתחילת הסוף?
"פריחה פיזית, טובין חומריים, ממון ופנאי... חופש כמעט בלתי מוגבל לבחור בהנאות כטוב בעיניהם. מי יתנער... מכל זה? מדוע ולשם מה יסכן אדם את חייו היקרים בהגנה על ערכים משותפים, ובפרט באותם מקרים גבוליים שבהם ההגנה על בטחון המדינה תובעת ממנו להילחם למענה בארץ רחוקה?
"שום נשק, חזק ככל שיהא, לא יעזור למערב עד שיתגבר על אבדן כוח הרצון שלו. במצב של חולשה פסיכולוגית, הנשק הופך לעול המעיק על הצד הנכנע. כדי להתגונן חייב אדם להיות מוכן למות; אין הרבה נכונות כזו בחברה שהתחנכה על ערכי כת הרווחה החומרית. במצב זה לא נותר דבר פרט לוויתורים, לניסיונות להרוויח זמן ולבגידה.
"בהתחשב בערכים ההיסטוריים שבהם נהגתם להחזיק בעבר וברמה הגבוהה כל כך של חירות שעלה בידיכם להשיג, כיצד זה יכולתם לאבד במידה כזו את הרצון להתגונן?" [סוף ציטוט].
קורי-עכבישיסטים: ממשלה צרה רעה לישראל אליבא דסולז'ניצין, הקורי-עכבישיזם הוא מחלת המערב כולו, ויש לא מעט קבלות לחיזוק התיזה הזאת. ישראל היא חלק מן המערב, רוצה להיות כזה והנוער האופנתי שלה משתדל לחקות את המערב - בכל. אלא מאי? מי במערב מאוים כמונו? היכן עוד מציידים היום את האוכלוסיה במסכות גז? על איזו מדינה במערב נוחתים יום יום פצמ"רים ורקטות?
על כן, שום דבר אצלנו אינו יכול להיות דומה לקורי-עכבישיזם של אנגליה או צרפת, אומות שאננות המגלות רפיון מול סכנות האורבות למישהו אחר, סכנות רחוקות ומשוערות.
לעומתם, חברה ועם הנתונים לאיומים מוחשיים ומיידיים על הבית ובתוך הבית, והם משחקים בלוקסוס של חיקוי אופנת ה"קורי- עכבישיזם" המערבי, זו אכן טרגדיה, אבל לא רק. כי למרבה הכאב זו גם קומדיה. יש בסיטואציה הזאת גם מן העליבות הקומית, של מי שרץ עם השאננים ואינו רואה שהוא - השה לעולה, הוא בתור, והריצה עם האופנה עלולה לעלות לו בחייו, כאן ועכשיו! מי שבתנאים כאלה משחק "פיינשמקר" - אנין טעם מערבי - סופו עצוב וגם מגוחך: טראגי-קומי.
בטראגי-קומיות הזאת ניתן לחוש כששומעים קורי-עכבישיסטים מסבירים שממשלה צרה רעה לישראל, מפני שאי-אפשר "להיראות איתה" במערב, האוהב גמישות ולא נוקשות, ויתורים ונסיגות ולא עמידה על ערכים ועקרונות - בקיצור, המתעב כל מה שנחוץ לנו כדי לשרוד כאן. אז מה מצופה מקורבן האופנה הנלעג? שיניח את נשקו כדי למצוא חן בעיני "החברה הטובים" - וייתן לרעים להכריע אותו.
על כן, מי מאיתנו שמוכן לקום ולהציל, אין לו אלא לקחת מטאטא גדול ולטאטא היטב וביסודיות - את קורי העכביש.
