בתקופה האחרונה אנחנו עדים להתקדמותה של אירן בתוכניתה הגרעינית, למרות שרבות ממדינות העולם מתנגדות לכך, ואפילו החלטות מועצת הביטחון על סנקציות אינן מצליחות לעצור את אירן בדרכה לשים יד על פצצה גרעינית. במקביל ממשיכה אירן במאמצי "יצוא המהפכה" למדינות אחרות, ובמסגרת זו היא תומכת בחיזבאללה בלבנון, בצבא המהדי בעירק, בחמאס בעזה, ובארגונים אנטי ממסדיים במדינות ערביות נוספות, כל זה כדי להפיץ את המהפכנות השיעית כדי לפגוע ביציבות המשטרים הסוניים.
אירן מפזרת כספים רבים במדינות שונות כדי "לשכנע" מוסלמים סוניים לאמץ את האיסלאם השיעי והדבר מדאיג מאוד את השלטונות במדינות ערביות לא מעטות.
אחת הסיבות לחוצפה האירנית היא העובדה ששום מדינה ערבית אינה עושה דבר נגד אירן. כולן פוחדות ממנה ומהנחישות של מנהיגיה, האיאתוללות, ואף אחד ממנהיגי ערב אינו מחפש צרות עם האירנים המסוגלים לזעזע את כיסאו באמצעות הפצת האיסלאם השיעי בארצו.
באווירת נכאים זו של כניעה ערבית קולקטיבית לתכתיבי אירן, על-רקע ההססנות האמריקנית מול מדינה זו, קמה מדינה ערבית אחת בלבד ואמרה: "די! מספיק, לא עוד!", ומדינה זו היא מרוקו, שהגיעה עד לניתוק יחסיה עם אירן בשל כמה סיבות, חלקן גלויות וחלקן חשאיות.
האחת, גלויה, היא הטענה שאירן מפיצה את האיסלאם השיעי במרוקו באמצעות השגרירות האירנית ברבאט, בירת מרוקו. סיבה אחרת, גלויה אף היא, היא הכרזת אחד ממנהיגי המהפכה האירנית, נאטק נורי, בדבר היותו של האי בחריין, הסמוך לחוף הסעודי, "האזור הארבעה עשר" של אירן. הכרזה זו העבירה רעד בגבם של ערבים רבים, שכן היא הזכירה להם הכרזה דומה מפי סדאם חוסיין שטען לאורך שנים רבות שכווית היא האזור התשעה עשר של עירק, ואז הגיעה הפלישה העירקית לכווית בשנת 1990, דבר שהביא ב-1991 למלחמה עקובה מדם שבה מדינות ערביות (מצרים, סעודיה וסוריה) סייעו לארה"ב ולקואליציה הבינלאומית להילחם נגד מדינה ערבית (עירק) כדי לסלקה מכווית. היום, הכרזה אירנית דומה על בחריין החיתה בקרב הערבים זיכרונות מאוד לא נעימים מהתקופה ההיא, אך חוץ מכמה ביקורי תמיכה שערכו מובארק ומנהיגים ערבים נוספים בבחריין, כלל לא ברור האם ארה"ב תיחלץ להציל את בחריין אם אירן תכבוש אותה, ואם מדינות ערב יעשו משהו בעניין.
לעומת כל האחרים, מלך מרוקו לקח את ההכרזה האירנית ברצינות, וניצל את ההזדמנות לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם אירן כדי לסגור את השגרירות האירנית ברבאט, ובכך לשים קץ לפעילות הפצת האיסלאם השיעי המתבצעת מתוך השגרירות. ההכרזה המרוקנית עקב סגירת השגרירות טענה ש"אנשיה מתערבים בעניינים הפנימיים של מרוקו ופועלים בניגוד לכללי ההתנהגות הדיפלומטית". במסגרת הפעילות להפצת השיעה במרוקו מימנה השגרירות האירנית עיתון שהוציא לאור מרוקני שיעי בשם אידריס האני.
הרגישות המרוקנית כלפי הפעילות השיעית נובעת מהאמונה שבית המלוכה המרוקני הוא המשך ישיר של משפחת מוחמד, מייסד האיסלאם, וגם השיעה טוענת שהיא מתבססת על משפחת הנביא. דבר זה מציב את בית המלוכה המרוקני בעימות ישיר עם השיעה על השאלה מיהו הצאצא האמיתי של מוחמד. בנוסף, מלכי מרוקו מכנים את עצמם "אמיר המאמינים", בדיוק אותו תואר כמו החליפים לדורותיהם, כדי להשיג לגיטימציה היסטורית-איסלאמית לשלטונם. הפעילות השיעית מקעקעת את הלגיטימיות הזו של בית המלוכה המרוקני.
