חברת הכנסת שלי יחימוביץ' איננה "כוס התה" שלי. אני בדעה שאבד הכלח ההיסטורי על דעותיה השמאליות-קיצוניות; השיח התקשורתי המתלהם שלה, הצודק תמיד בעיניה, מעורר בי חלחלה; הדבקות הפנאטית והבלתי מתפשרת שלה באידיאולוגיה המנחה את תפיסת עולמה הקיצונית מזכירה לי את רדיפת הצדק המוחלט של מיכאל קולהאס שקידש את כל האמצעים, גם הקיצוניים ביותר, למען מימוש המטרה של רדיפת הצדק והתמודדות הפרט אל מול שחיתות השלטון. למרות כל אלה אני משוכנע שזכותה של שלי יחימוביץ' לפעול, בכל דרך דמוקרטית שתיראה לה, למימוש מטרותיה. אבל, כנראה ששלי יחימוביץ' הדעתנית הרואה את עצמה כמעט כ"יודעת כל", שוגה בהבנת המושג "דמוקרטיה". ההוכחה לכך מצויה בהתנהגותה הציבורית בשאלת ההצעה לצירוף מפלגת "העבודה" לממשלתו של בנימין נתניהו.
עובדה אחת ברורה: שלי יחימוביץ' חושבת שמקומה של מפלגת "העבודה" באופוזיציה וכי "ממשלת הימין הקיצונית" שמרכיב נתניהו היא רעה לישראל ואסור באיסור חמור לחבור אליה.
ח"כ יחימוביץ' איננה היחידה האוחזת בדעה זו. סיעת "העבודה" בכנסת, המונה 13 נבחרים בלבד, חצויה פחות או יותר בין התומכים לבין המתנגדים. אבל סיעת "העבודה" איננה הגוף המוסמך להחליט מה טוב למפלגה ומה רע לה. כללי היסוד הדמוקרטיים, על-פי חוקת מפלגת "העבודה", קובעים כי הוועידה היא הגוף המוסמך להחליט באיזו דרך תלך המפלגה.
שלי יחימוביץ', כחברת כנסת מטעם "העבודה", רשאית להתנגד בכל התוקף להליך החבירה לממשלת נתניהו, אך דעתה אינה בבחינה "כזה ראה וקדש". דעתה אולי חשובה, אולי מעניינת, אולי שגויה בעיני חברים במפלגתה, אבל שלי יחימוביץ' איננה מי שהוסמך לקבוע מה תעשה "העבודה". מותר לשלי יחימוביץ' לזעוק, מותר לה לנסות ולשכנע בכל דרך ראויה - בתקשורת ובתוך המפלגה - כי עמדתה היא הצודקת. אבל על-פי כללי הדמוקרטיה אסור לה באיסור חמור למנוע מן הגורמים המוסמכים במפלגתה לעשות את הדבר הדמוקרטי ביותר: להעלות את שאלת החבירה לממשלת נתניהו לדיון בוועידת המפלגה. מניעת דיון שכזה באיומי פילוג, בהטחת עלבונות אישיים, היא אנטי דמוקרטית בעליל. היא משהו שאולי ניתן להגדירו כ"דמוקטטורה". היא בדיוק ההפך מהסיסמאות שרקמה שלי יחימוביץ' על הדגלים האידיאולוגיים שהיא מניפה.
"העבודה" - לשתי מפלגות אני מעריך כי בסופו של יום, לאחר מסכת של כיפופי ידיים הדדיים מלווים באיומי הפחדה, יועלה נושא החבירה לדיון בוועידה והרוב הדמוקרטי יכריע מה תהיה הדרך שמפלגת "העבודה" תלך בה - קבלת עמדתם של שלי יחימוביץ' וחבריה המתנגדים או אימוץ עמדתו של יו"ר המפלגה אהוד ברק המבקש לקבל את ההצעה המפתה מאוד שהציב על שולחנו בנימין נתניהו. לאחר קבלת ההחלטה בוועידה תוכל שלי יחימוביץ', באופן הדמוקרטי ביותר, להחליט אם מתאים לה להישאר במפלגה החוברת לממשלת נתניהו השנואה עליה, או לקבל את דין התנועה ולהישאר כחברה במפלגה שהביאה אותה אל כסא הכנסת.
כל החלטה שתקבל שלי יחימוביץ' תהיה לגיטימית ודמוקרטית. לא לגיטימית ולא דמוקרטית היא ההתנהגות שלה ושל חבריה המנסים, בכל כוחם ועל-פי אמונתם, למנוע לחלוטין את עצם הדיון שהוא לב ליבו של ההליך הדמוקרטי.
כך או כך, נראה לי כי על עובדה אחת לא יכולה להיות מחלוקת. מפלגת "העבודה" הממוזערת מורכבת כיום משתי מפלגות בעלות תפיסת עולם מנוגדת. מפלגה אחת שבראשה עומד אהוד ברק היא מפלגת מרכז-שמאל סוציאל-דמוקרטית, שמטרתה הכמעט קיומית היא להיות תמיד בשלטון; ומפלגה שנייה, שהדוברת הבולטת והרהוטה ביותר שלה היא ח"כ שלי יחימוביץ', הינה מפלגת שמאל סוציאליסטית קיצונית, בנוסח מרצ ואולי אף שמאלה ממנה, שמטרתה להנהיג בארץ חוקים שייטיבו בעיקר עם מעמד הפועלים ועם "האדם העובד".
שתי המפלגות האלה ותפיסת עולמן האידיאולוגית לגיטימיות לחלוטין. אבל שתיהן נעות בשני קווים מקבילים שככל הנראה לעולם לא יצליחו להיפגש. ומן הטעם הזה נראה לי כי דין אחד להן - פילוג. במסגרת הפילוג הזה ימשיך ברק לייצג מפלגה שאולי תקרא לעצמה "העבודה החדשה" ואילו שלי יחימוביץ' ועמיתיה יוכלו להקים מפלגה בשם "סוציאל-דמוקרטי" כלשהו שאולי תוכל, ביום מן הימים, לחבור למרצ. פילוג כזה, אם יתרחש - מטעמים אידיאולוגיים או ממניעים אמוציונליים אישיים - יהיה צעד דמוקרטי שגם אותו חובה יהיה לקבל בכל הכבוד הדמוקרטי הראוי.
