בנימין נתניהו, המועמד לראשות הממשלה, עושה ככל יכולתו על-מנת להתחמק מהשבעת הממשלה. מאז הוטלה עליו המלאכה שכה רצה בה ביבי מתרוצץ כאחוז אמוק בין מפלגות השמאל ומתחנן הצילו אותי מן האיחוד הלאומי.
אין הסבר אחר לתזזית ה"ממשלת האחדות" שביבי כה נוהה אחריה. ביבי חושש מאוד מן הברית הצפויה עם האיחוד הלאומי. הוא יעשה כמעט כל דבר, יתחנף לכל אחד, יתחנן לכל תקשורת, כדי להביא את השמאל לתוך ממשלתו העתידית. חוץ מאשר לשוב לנשיא ולומר אינני רוצה, הוא יעשה את הכל, הכל, כדי שהגוש הדתי-לאומי לא יהיה חלק מן הקואליציה.
האם באידיאולוגיה מדובר? להלכה, אין הבדל משמעותי בין מצע הליכוד לבין מצע גוש הדתי-לאומי. האם בכיסאולוגיה מדובר? לא. הדרישות של הגוש הדתי-לאומי אינן מגיעות כדי שליש מדרישות העבודה. בנימין נתניהו מ-פ-ח-ד מן התקשורת שתטרוף אותו מן הרגע שבו ימצא עצמו בקואליציה עם כצל'ה, אריאל, אריה, ושלוחו של מרזל וכהנא.
רוצים הוכחה: ראו גם ראו את התשבחות שהתקשורת מרעיפה על נתניהו כל עוד הוא עסוק בהתחמקות מקואליציה "ימנית". הוא התבגר, הוא הבשיל, הוא מלא חוכמה פוליטית, הוא מלא תובנה, הוא כמעט אובמה, כל עוד הוא מחזר אחרי השמאל. כולנו יודעים מה יקרה ביום בו תוצג ממשלה הכוללת את הגוש הדתי-לאומי.
הגוש הדתי-לאומי כה "מוקצה" בתקשורת, כה מאוס, כה נתעב, עד כי נתניהו, עבד-התקשורת, יעשה כל דבר שניתן להעלות על הדעת על-מנת שלא לקשור את דרכו הפוליטית בו.
בבחירות האחרונות הסתמנה תקווה לצאת מן הסבך הזה. להעמיד ימין פוליטי שאיננו דתי-לאומי, אלא לאומי-יהודי נטו, ללא הגינונים והמאפיינים של הגוש הדתי. הימין הזה נקרא התקווה. התקווה, כמייצגת של זרם מרכזי יהודי-לאומי הייתה יכולה להיות שותפה מקובלת לגוש הלאומי, מפלגה שאין צורך להתחמק מפניה. התקווה נשחטה על-ידי האיש שהועמד בראשה, ועכשיו מה שיש לנו זה "איחוד" לאומי, יצור שביבי לא רוצה לעמוד בקרבתו, ומוכן למכור נפשו לשמאל הפוסט-ציוני כדי לא להיות במחיצתו.
