ספרה החדש של אירית קדם - "דרמת אמצע החיים", שכותרת המשנה שלו היא "מסע שלו, משא שלה", עוסק בתקופת אמצע החיים בחייו של אדם ובאופני הייצוג שלה בדרמה המערבית לתקופותיה. בעוד שאצל גברים, מסבירה קדם, מתבטא המשבר - הן בחיים והן בדרמה - במסע קווי הנע לעבר מטרה, אשר נפתח בהתעוררות ספקות ופחדים לנוכח מחציות החיים שנותרו מאחוריהם ולפניהם, דרך כמיהה להתחדשות ועד לניסיון לבנות זהות אחרת (העשויה להוביל לנטישת משפחה, בת-זוג, קריירה, מקום מגורים ולאובדן כושר היצירה), המסע הנשי הוא מעגלי או ספירלי, קצר טווח, וכולל גיחות קצרות או דריכה במקום עד היקלעות למבוי סתום. וכך, משבר אמצע החיים של האשה מתבטא בדרך כלל בזוגיות, בהחלפת עיסוק ובהתמודדות עם משבר הזדקנות ההורים.
"מסעה של האשה, אם הוא קיים", מודה קדם, "מואט או מעוכב בשל נטל המשא שהיא נושאת על גבה, מהיותה שונה במבנה אישיותה ובחינוכה". ובמילים אחרות: "הצורך של האשה בתלות, בחום, בקשר עם הזולת - גורם לה להישאר בתחום הבית, להיות תמיד בזיקה אל הזולת, להשתייך ולהתחבר. גם כאשר תנוע קדימה תתאפיין ב'אתנחתות' רבות בדרך, בכניסה למערבולות מעגליות במקום ההתקדמות הליניארית. כל מעגל ומעגל עשוי לקדמה באופן ספירלי בדרכה אל שלב הבגרות. אולם עדיין יהיה אופי תנועתה שונה מן החתירה למטרה תוך התמקדות במשימה וברעיון, המאפיינת את כיוון התפתחותו של הגבר".
"דרמת אמצע החיים" אינו מאמץ אפוא את ניסיונותיו של הפמיניזם הלוחמני לדחות את האתוס הנשי הקלאסי - כלומר, התכונות, הערכים והגישות המיוחסים לנשים באופן מסורתי - ולייסד תחתיו אתוס נשי שונה ולעתים גם הפוך. הוא אומנם זהיר, ובהיותו מבוסס על עבודת הדוקטורט של המחברת, משלם מדי פעם את "חובו לאקדמיה" באמצעות הסתייגויות מסוג "בדרך כלל" או "עם זאת", או מזכיר פה ושם אפשרויות פמיניסטיות דוגמת "קריאה חתרנית" של מחזה קלאסי - אך רוח הדברים היא אבולוציונית, לא רבולוציונית, ואין כאן הפניית אצבע מאשימה כלפי "החברה" או "התרבות הפטריארכליות".
גומיות לעומת גלים בנוסף לשלל דמויות מן המחזאות המערבית, המגלמות את המהות הגברית ה"קווית" והנשית "המעגלית" במשבר אמצע החיים, מתבסס "דרמת אמצע החיים" גם על פרסומים פוסט-פמיניסטיים פוקחי עיניים, שנכתבו אחרי הגל הפמיניסטי הגדול שתחילתו בסימון דה-בובואר, המשכו בננסי פריידי וקולט דאולינג ועד לקרול גיליגן.
אם דה-בובואר קבעה בספרה "המין השני" כי "אשה אינה נולדת אשה, היא נעשית אשה" והסבירה כי הנשיות אינה מהותית וטבעית אלא נרכשת בהקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי, ואם גיליגן קבעה כי מקור הנחיתות הפסיכולוגית המיוחסת לנשים הוא תיאוריית ההתפתחות של זיגמונד פרויד (על קביעותיה בדבר "קנאת הפין" של הילדה וחוסר יכולתה ליישב את תסביך אדיפוס) וכי הפאסיביות הנשית אינה מוּלדת אלא נרכשת - בא ג'ון גריי ובספרו "גברים ממאדים ונשים מנגה", כפי שמצטטת אותו קדם בספרה, השווה את הגברים לגומיות, "בשל התרחקותם מאינטימיות יתר לכיוון של אוטונומיה. זאת עד לאותה נקודה שממנה הם שבים למקומם בכיוון ליניארי. לעומתם מושוות הנשים לגלים, אשר הערכתם העצמית ואהבת הזולת גואה ויורדת בתנועה מעגלית בהתאם לתנועתם המחזורית של הגלים".
ספר אחר שבו מוצאת קדם תשתית למחקרה שלה הוא "שמאל, ימין ומה שביניהם" של אירית רושין, המתאר גם הוא את מסלולו של הגבר - "הגיבור האקטיבי של 'מחזה מסע האמצע'" - כקווי, לעומת המסלול המעגלי והסגור בדרך כלל של האשה הפאסיבית, מסלול שבו היא מממשת את פנימיותה, קשריה הרגשיים והחברתיים והמשכיות המשפחה. רושין, מסבירה קדם, טוענת כי מוח האדם מסוגל לתפוס רק שתי תנועות: הקו הישר או תנועת המעגל, וכל תנועה אחרת היא פועל יוצא של שתי תנועות אלה או שילוב שלהן. וכך מבחינה רושין בין אנשי הקו - ההרפתקניים, האקטיביים, בעלי היוזמה, החיפוש והנטייה לחידושים, לבין אנשי המעגל - הפאסיביים, חסרי היוזמה או התנועה העצמאית, נעדרי ההתנגדות או הסירוב, אשר חיים בתוך עולמם הפנימי.
גם בקבלה, מסבירה קדם, יש תפיסה דומה, אשר לה "קשר הדוק עם מה שעיצב יונג מאוחר יותר בפסיכולוגיית המעמקים: העיקרון הנשי הוא עיקרון המעגליות, המסמן את הסתגרותה, את פחדה מפני החריגה מן הבית, את הנטייה לקביעות ולשימור. לעומת זאת, העיקרון הגברי, הקווי, מתייחס לשינוי, לתכנון העתיד, לנטילת סיכון ולקבלת אחריות".
וכך, אם מותר ללמוד מהספר המעמיק הזה משהו על הלך רוח תרבותי כללי יותר שאולי מתרקם סביבנו, נראה שכמה "מיתוסים פמיניסטיים" מרכזיים כבר אינם פרות קדושות כמו שהיו לפני עשור או שניים, ושגם המהפכה הפמיניסטית, כמו המהפכה הקומוניסטית, נמצאת בדרכה להשאיר אחריה רק את הבר.
