כל ההתנהלות סביב שחרור גלעד שליט הייתה לא תקינה. אהוד אולמרט נהג נכון בהובילו את ההחלטה לעצור את המשא-ומתן עם החמאס; בעיקר בגלל ההיבט העקרוני גם אם אולי לא התכוון לכך. אני מקווה שעסקת גלעד שליט תסתיים בסופו של דבר לכאן או לכאן, כולנו עדיין מצפים לשחרורו חי, שלם ובריא. מדינת ישראל לא יכולה להפקירו בפרט אחרי כל מה שהיה, אך "הפסטיבל" שנערך בכל התקופה, ובמיוחד בימים האחרונים, מחייב הפקת לקחים באופן מיידי.
סביר להניח שארגוני הטרור יעשו מאמצים כבירים לבצע חטיפות נוספות, כדי לשחרר את יתרת המחבלים הרוצחים שלא שוחררו עד כה, וטבעם של המאמצים הללו שחלקם יכול לצערנו להצליח, ושוב נמצא את עצמנו בסיטואציה קשה של טרום עסקות קודמות כמו: עסקות גי'בריל, טננבוים, ורגב וגולדווסר ז"ל, בפרט האחרונים שמדינה שלמה כרעה על ברכיה מבלי לדעת אם הם חיים או מתים במסירתם.
בימים האחרונים משהו השתנה בהלך רוח של הציבור, המושג של
"שחרור גלעד שליט בכל מחיר", לא מתקבל באהדה כפי שהוצג בתקשורת, והחלה גם להישמע ביקורת על מטבע לשון זו ככל שהתפרסמו הנתונים והדרישות של החמאס על זהות הרוצחים המחבלים.
ברור לכל, שההתנהלות הכללית סביב עסקת שליט לא הייתה בסדר. נשמעה גם ביקורת של גורמי מודיעין מומחים בתחומם ואלה שהוסמכו לנהל את המשא-ומתן, כי הקמפיינים הציבוריים, ההפגנות הגלויות וגילויי התמיכה והלחץ של התקשורת המגוייסת על מקבלי ההחלטות לבצע את העסקה, הקשיחו בבירור את עמדת החמאס. המתווכים המקצועיים היו תמימי דעים בכך שלא ניתן לקיים משא-ומתן בתנאי לחץ ציבורי שכזה.
גם אחריותם של מקבלי ההחלטות, בביקורם המופגן באוהל התמיכה וראיונותיהם לתקשורת בנושא שאמור להיות חשאי תרם רבות לכשל זה.
לצערי, מקבלי ההחלטות עסקו פחות באיתור ובבחינת אופציות צבאיות לשחרור גלעד שליט ונטו יותר לכיוון של מסירת נכסים לאומיים ואסטרטגיים, ובתוך כך לפגוע בחוסנה של המדינה והכל סביב חייל חטוף אחד.
אין זה נכון לקבוע, שעל המדינה לעשות הכל ובכל מחיר כדי להחזיר חיילים חטופים הביתה, הרי ברור שלא תמיד היא יכולה לעשות זאת. כשם שאינה יכולה להתחייב שחיילים לא ייהרגו ולא ייפצעו במהלך שירותם הצבאי וזה קורה. על החיילים ומשפחותיהם להפנים את העובדה שהשירות הצבאי הוא מסוכן, וחטיפת חיילים הוא המקרה הטוב שבאפשרויות, טוב יותר ממוות את מנכות קשה לכל החיים. לחייל חטוף עוד יש סיכוי להחזירו בריא ושלם, את השאר לא. מי למשל זוכר את שני החיילים שנהרגו בעת החטיפה של גלעד שליט? הרי למשפחותיהם האסון הוא סופי ומאמלל.
יש לקבוע כמה כללים חשובים כדי להכין את עצמנו לחטיפות הבאות, זה הזמן לקבוע כללים ברורים וקוד לאומי להתנהגות לכל העוסקים במלאכה, החל ממקבלי ההחלטות, העוסקים במשא-ומתן, וגם למשפחות החטופים ולתקשורת - אחרת, הדבר יכול להפוך למצב בלתי אפשרי למדינה, וטוב עשה שר הביטחון אהוד ברק, שהחליט על הקמת ועדה בראשות שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שיושב בימים אלה על המדוכה כדי להציע לממשלה כללים ברורים המחייבים את כולנו למצבי החטיפות הבאים.
להלן הצעה למספר כללים קבועים: א. לא מתחילים לנהל משא-ומתן עם כל גורם בין אם ישיר ובין אם עקיף, לפני שהצלב האדום מבקר אצל החטוף ומעביר מידע אמין על שלומו ובריאותו.
ב. יימחקו מלקסיקון המילים
"ישוחרר בכל מחיר" כדי לא לשעבד את האינטרסים האסטרטגיים והלאומיים של מדינת ישראל.
ג. מחבלים עם דם על הידיים המהווים סיכון ביטחוני עם יציאתם לחופשי, לא ישוחררו.
ד. תמורת גופות של חללים שלנו, לא ישוחררו מחבלים חיים.
ה. חל איסור על מקבלי ההחלטות - מראש הממשלה, שרים, והעוסקים ישירות במשא-ומתן להיפגש עם משפחות החטופים ונציגיהם עד גמר הפרשה, כדי לא לאפשר כל לחץ בהחלטה, אלא רק על-ידי גורם שאינו שותף ישיר למשא-ומתן שהממשלה תקבע את זהותו ורק הוא זה שיהיה בקשר עם המשפחות.
ו. לאסור על משפחות החטופים ונציגיהן לבצע פעילות ציבורית של הפגנות, אוהלי מחאה, קמפיינים ציבוריים והפעלת לחץ ופגישות עם מקבלי ההחלטות, כי הדבר יזיק בסופו של דבר לבנם.
ז. הטלת חיסיון ואיפול על כיסוי תקשורתי של התנהלות משא-ומתן מרגע החטיפה ועד לסיומה - מהחשש הברור והוודאי של העלאת מחיר שחרור החטופים.
לסיכום על מדינת ישראל לכלכל את מעשיה מן ההיבט המשפטי, והן מההיבט המבצעי היא חייבת לפתוח במערכה חשאית ובלתי רשמית, כדי שתוכל להיאבק ביתר הצלחה בטרור במגרשם. הדבר נעשה בעבר, למשל לאחר רצח הספורטאים במינכן או מבצע אנטבה, והעולם קיבל זאת למרות ואולי בגלל, אופייה הדמוקרטי של ישראל.
מדיניות האמריקנים בעירק היא ברורה בתכלית, אין מבצעים משא-ומתן עם ארגוני טרור במקרה של חטיפת חיילים, והפלא ופלא, סוג זה של טרור על-פי הדיווחים נמצא בירידה מתמדת.
ייתכן מאוד שיש לכלול בעתיד כלל ברזל, שמדינת ישראל כחלק מלחימתה בטרור, תחליט שהיא אינה עושה משא-ומתן עם ארגוני טרור במקרה של חטיפת חיילים, אך נראה שהציבור ודעת הקהל בישראל כיום עדיין לא ערוכה לכך, אם כי זאת צריכה להיות השאיפה בעתיד.
והיה וכך יהיה - יקל עלינו!
