למה דרור קשטן לא "מבין"?!

קצת חומר רקע. דרור קשטן הוא מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. יצאה לו תדמית של עקשן, מרובע, מקובע. נבחרת ישראל תשחק נגד יוון במוצאי שבת, משחק לחיים ולמות (ידוע שבישראל לא אוהבים להגזים). בישראל יש מיליון מאמנים מתוסכלים שרק במקרה לא מימשו את הפוטנציאל שלהם ויושבים ביציע האוהדים, ולכולם יש עצות לקשטן: אילו שחקנים צריך להזמין ומי צריך לפתוח בהרכב. בישראל יש אלפי פרשנים מומחים שפועלים על-פי שני עקרונות: הראשון - כמו במערבונים, כשהגיבור המבוגר והחכם אומר לאקדוחן הצעיר: "אל תעשה מה שאני עושה, תעשה מה שאני אומר!" (אני לא זוכר מאמן נבחרת שלא נדבק לצוות שחקנים מסויים, למרות העצות והביקורת, אפילו אם היום הם מייעצים לקשטן לנהוג אחרת). השני - הם לוקחים אחריות רק על עצות שמצליחות. את הכישלון הם משאירים יתום. ועכשיו לעניין. למשחק הכדורגל הישראלי יש כמה בעיות בסיסיות, מעין פגמים גנטיים. ראשית - רק 11 שחקנים יכולים לשחק. הבעיה השנייה - לכל שחקן טוב יש משפחה, חברים ואוהדים שיודעים יותר טוב מכולם למי מגיע לשחק, ושלישית - התקשורת צריכה למלא הרבה שטח וזמן אויר וכל ממזר מלך: למה קשטן לא מזמין את פיני בלילי?! למה קשטן לא בונה על מאור בוזאגלו?! למה קשטן לא מרכיב את ברק יצחקי?! למה....... אז הנה ההסבר המקצועי שלי למה קשטן לא "מבין" מה שכל כך ברור להרבה מומחים, ואני מדבר מידע אישי של הרבה מאד שנים בנבחרות הנוער והבוגרים של ישראל. ראשית, התלכיד החברתי. זהו מרכיב חיוני, אפילו קריטי, ביכולת של קבוצה. בליגה, כשנפגשים 5-6 פעמים בשבוע, עובדים על זה כל הזמן. בנבחרת ישראל, שנפגשת פעם ב.... מאמן הנבחרת מנסה למצוא צוות שחקנים שמתחבר, שיש לו משהו משותף שמלכד, צוות שנוצר בו "קליק" בין השחקנים. לכן הוא מזמין את א' וב' ולא את ג'. המדד שלו הוא לאו דווקא מי בולט עכשיו בליגה. שנית - כדורגל זה לא כדורסל וזה בא לחזק את הנקודה הקודמת. בכדורגל אין למאמן יכולת לקחת פסק זמן, לעצור את המשחק, להחליף חצי קבוצה, לבנות תרגיל, לתת לשחקנים על הראש. המאמן צריך לבנות מכונה שתעבוד בכוחות עצמה, ובעיקר שתהיה מסוגלת לתקן את עצמה כשמשהו מתקלקל. לכן התלכיד הפנימי כל כך חשוב. זה מסביר מדוע קבוצות שבנויות על "כוכבים" לפעמים מתפרקות תחת לחץ. לא נוצר דבק פנימי. זוכרים את ה"גאלקטיקוס" שניסו לבנות במכבי ת"א (ובריאל מדריד)? או את "קבוצת החלומות" באשדוד? כשהחיבור הפנימי בין השחקנים לא עובד, אפילו דיוויד בקהאם ורונלדיניו לא יעזרו, שלא לדבר על פיני בלילי. שלישית - לשחקן הישראלי אין מנטליות מקצוענית. יש רק מעטים שיוצאים מהכלל הזה. באנגליה, אם שחקן עובר מקבוצה לקבוצה הוא מיד יתן את התוצרת. דניס לאו עבר ממנצ'סר סיטי למנצ'סטר יונייטד (או להפך) וכעבור כמה ימים שיחק מצויין ועזר להוריד את קבוצתו לשעבר לליגה הנמוכה. השחקן הישראלי בנוי אחרת. לכן התלכיד הפנימי חשוב יותר מכל דבר, כולל הכושר שבו שחקן מסויים נמצא, או לא נמצא. רביעי ואחרון - המאמן משלם את המחיר , לטוב ולרע. כל מאמן רוצה להצליח, גם מאמן הנבחרת, וגם מי שבוחרים אותו בהתאחדות לכדורגל. בוחרים בו לתפקיד כי מאמינים שהוא יביא את התוצרת. ואם הוא נכשל מחליפים אותו; אין סנטימנטים. המאמן נושא באחריות, לטוב ולרע, לכן הוא הקובע ורק שיקול דעתו, היותר/פחות טוב קובע. אף פרשן, חשוב ככל שיהיה, לא יצטרך לשאת בשום אחריות. אני זוכר משחק תחתית קריטי של הכח ר"ג נגד שעריים, אז שתיהן היו בליגה העליונה. אירחנו את שעריים אצלנו, בגלי גיל, והיה חשוב מאד שננצח. מנהל הקבוצה נטפל למאמן והטיח בו כל השבוע שאנחנו מפסידים בגללו, שהוא חסר אומץ, שהוא משחק בהרכבים הגנתיים כי הוא פחדן, שהגיע הזמן שהוא יעיז, יקח סיכונים, ישחק עם שלושה חלוצים ואז הקבוצה תפסיק להיות קבוצת תחתית... המאמן התכופף, שיחק עם הרכב התקפי ו.... הפסדנו, בבית, 2-4 . מנהל הקבוצה ברח לפני הסיום והקהל כמעט עשה לינץ' במאמן ובשחקנים. וגם שכחנו שנבחרת ישראל זה לא נבחרת ברזיל. אפילו לא נבחרת יוון, או דנמרק, או אוסטריה. הפעם היחידה שנבחרת ישראל עלתה למשחקי הגביע העולמי הייתה כששיחקנו את המשחקים המוקדמים ב"אוקיאניה". גיאוגרפית אנחנו שייכים לאסיה אבל הלובי הערבי הצליח לגרום לנידוי שלנו מהמסגרת האסייתית. גם אירופה לא רצתה אותנו אז יצרו מסגרת לכמה קבוצות שאף אחד לא רצה להיות חבר שלהן: אוסטרליה, ניו-זילנד, ישראל וקראו לה "אוקיאניה", ונתנו לה מקום בגביע העולמי, וכך הגענו. לא זכינו בכבוד ההוא כי היינו יותר טובים מנבחרות אירופאיות (בינוניות וחלשות) וגם לא מנבחרות אסייתיות. לפני שגירשו אותנו מאסיה השתתפתי בטורנירים שבהם כשלנו בניסיון להעפיל למשחקי הגביע העולמי, אז בואו נחזור לפרופורציה. תרבות ספורט - גם זה חסר לנו. כדורגל הוא ספורט, זה לא מלחמה ל"חיים ומוות". הוא נועד לבדר, לתת הנאה לאוהדים. במשחק נתון רק קבוצה אחת יכולה לנצח. שכחנו שאפשר ליהנות ממשחק, מביצועים, מבעיטה טובה, מהצלת שער גדולה, לא רק מניצחון. וזה מזכיר לי את הסיפור שכל כך אופייני לאופי הישראלי: מרוקאי אומר לגרוזיני: בוא נשחק ששבש. הגרוזיני עונה: בוא נלך ישר מכות!!!