המחיר ידוע, אומרים לנו. המחיר לשחרורו של גלעד שליט הוא שחרור מאות מרצחים ג'יהאדים שנשפטו למאסר עולם, או למאסרי עולם, בגין חלקם ברצח יהודים. לכל הצדדים בוויכוח יש מה לומר חוץ מצד אחד, והוא מערכת המשפט.
לכאורה, מערכת המשפט אשר שפטה את הרוצחים לתקופות מאסר של 67 מאסרי עולם, דהיינו עד סוף ימיהם, חייבת להתקומם על זילות המשפט ובזיון בית הדין נוכח הכוונה לקרוא לרוצחים דרור. אלפי שעות עבודה הושקעו במעצרם, עוד אלפים במשפטיהם, וחריצת דינם נעשתה לאחר שנשקלו כל השיקולים המשפטיים. ובכל זאת, כאשר המערכת המשומנת של התקשורת רוקעת ברגלה ודורשת את שחרור הרוצחים במאותיהם, למרות גזרי הדין, למרות המשפטים המושקעים, לפתע פתאום מערכת המשפט נאלמת דום. הייתי מצפה שמערכת המשפט תתקומם תתריס ותזעק, ותכריז שאם כך מתייחסים לפסקי הדין הרי היא מוותרת על הכבוד ואם הרשות המבצעת רוצה לשחרר ללא משפט בהליך של חילופי שבויים, אין צורך במשפט.
אבל לא. מסתבר שמערכת המשפט איננה מזדעזעת או אפילו מוחה על בזיון בית הדין. יש דברים שבגינם יש לגדוע את ידה של הרשות המבצעת, לדוגמא, צמצום חלקה בשלטון. אבל כאשר גזרי הדין הופכים לניירות חסרי משמעות, ואלפי רוצחים משוחררים, זו כמובן פריבילגיה של הרשות המבצעת.
נהנים משני העולמות רוצחי הגי'האד נהנים משני העולמות. מחד, הם אינם פושעי מלחמה מכיוון שמערכת המשפט שופטת אותם על-פי אמות מידה של פלילים, ודורשת רמות הוכחה של משפט אזרחי פלילי. מאידך, הם שבויי מלחמה שלגיטימי לשחרר אותם במסגרת חילופי שבויים. מערכת המשפט היהודית היא למעשה המגן האנושי לרוצחי הג'יהאד.
סמיר קונטאר נהנה מן ההגנה של מערכת המשפט עד ליום ששוחרר תמורת שתי גופות, וכיום הוא מתפאר בכך שאת תקופת שביו בישראל העביר בצפייה באל-ג'זירה. ייתכן שרצח ילדים יהודים הוא עבירה פחותת-ערך משהו בסגנון של התעללות בכלבים, או העלבת עובד ציבור.
מדינת ישראל חייבת לשנות את הגישה לרוצחי הג'יהאד. אם הם רוצחים ככל הרוצחים, דינם לרצות את תקופת מאסרם עד תום. ואם הם רוצחי ג'יהאד שמטרתם השמדת עם ישראל, אין טעם להביאם למשפט, ויש לסיים איתם את החשבון בשדה הקרב.
לכמה נרצחים וקורבנות השלום זקוקה מדינת ישראל כדי לשנות את הגישה? התשובה באושוויץ-בירקנאו-טרבלינקה-חלמנו-באבי-יאר. לא פחות משואה, ולוואי ואתבדה.
