קונספציית "הסבירות הנמוכה" גרמה למחדל מלחמת יום הכיפורים. קונספציית הדמוגרפוביה - פחד בלתי הגיוני מהדמוגרפיה הפלשתינית - הפכה לנדבך מרכזי בעיצוב גבולות הקבע של ישראל, למרות שהיא מופרכת מן היסוד. תחזיות הטוענות שהיהודים נידונו להיות מיעוט בין הירדן לבין הים התיכון מתנפצות בשיטתיות מול צוקי המציאות. ממיעוט של 8% ו-33%, ב-1900 וב-1947, הפכו היהודים לרוב של 67% ב-2009 (ללא עזה), הנהנה מרוח גבית וצפוי לגדול באופן משמעותי.
מסע הפחדה דמוגראפי מתנהל, מאז ומתמיד, נגד מנהיגי הציונות. במרס 1898 פירסם ההיסטוריון והדמוגרף המוביל שמעון דובנוב תחזית דמוגרפית, כדי להביא לנסיגה מרעיון ישוב ארץ ישראל. לפי התחזית, "הקמת מדינה בעלת אוכלוסיה יהודית משמעותית בפלסטינה הוא מעשה בלתי אפשרי... בשנת 2000 יהיו בפלסטינה רק חצי מיליון יהודים". אבל, ב-2000 היו מערבית לירדן חמישה מיליון יהודים!
בשנות ה-40' טען פרופסור רוברטו בקי, מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), שהיהודים יהפכו למיעוט ב-1966, וב-2001 יהיו רק 2.3 מיליון יהודים מערבית לירדן, מיעוט של 34%, וזאת לפי התרחיש הטוב ביותר. אבל, ב-2001 היו חמישה מיליון יהודים, רוב של 60%. ב-1967 יעץ הממסד הדמוגראפי לראש הממשלה אשכול לסגת לקווי 1967, כדי להימנע מרוב ערבי ב-1987. אבל, ב-1987 נשמר רוב יהודי של 60% מערבית לירדן, למרות זינוק חסר-תקדים בגידול האוכלוסיה הערבית, עקב הצניחה בתמותת תינוקות, הזינוק בתוחלת-החיים והכרסום בהגירה החוצה, כתוצאה מהנגישות לתשתיות הבריאות והתעסוקה בישראל. פרופסור בקי לא האמין בעלייה המונית לאחר 1948. בשנות ה-80' טענו ממשיכיו באקדמיה שלא תהיה עלייה מסיבית מברית המועצות, גם אם יפתחו השערים.
בניגוד לתחזיות הפטליסטיות, ולמרות היעדר מדיניות דמוגרפית, ב-2009 קיים רוב יהודי מוצק של 67% מערבית לירדן, ללא עזה. הפריון המוסלמי הממוצע במזרח התיכון (כולל יו"ש ועזה) ירד ל-4-2 לידות לאישה כתוצאה ממודרניזציה ותכנון משפחה, ההגירה מיו"ש מואצת ואילו הפריון היהודי עולה בהתמדה. בתקופה 2008-1995, גדל מספר הלידות השנתיות היהודיות ב-45% (מ-80,400 ל-117,000 לשנה) ומספר הלידות הערביות ב"קו הירוק" מתייצב על 39,000 לשנה, אות להשתלבות מוצלחת בתשתיות המדינה. רוב יהודי של 80% ב"קו הירוק" וביו"ש הוא בר-השגה לאור המגמה הדמוגרפית הנוכחית ואם תמומש מדיניות דמוגרפית המדגישה עלייה, פתרון בעיית גיור כהלכה של עולי ברית המועצות, החזרת "יורדים", הגירה מגוש דן לנגב ולגליל, השוואת שעות הלימוד לשעות העבודה, ועוד.
מאז הקמת המדינה, מאופיינות התחזיות הדמוגרפיות על-ידי המעטה בתחזית הפריון היהודי, האדרת הפריון הערבי, התעלמות מהיקף ההגירה הערבית, הקלת ראש בפוטנציאל העלייה והתייחסות מוטעית לדמוגרפיה היהודית כאילו היא אירופית.
הפטליזם הדמוגראפי נדחה - לפני הקמת המדינה - כאשר היהודים היוו מיעוט חסר תשתית ריבונית. אין זה נכון מוסרית ואסטרטגית להשתעבד לו כאשר המדינה נהנית מתשתית ריבונית חסרת-תקדים, כולל דמוגרפיה. המציאות מוכיחה שהזמן פועל לטובת הדמוגרפיה היהודית. את המסקנות המדיניות יגבשו הקוראים/ות לפי תפישת עולמם/ן.
