אהוד ברק אינו הפוליטיקאי הבכיר הראשון המגיע משורות צה"ל ומן הסתם גם לא האחרון. שלושה מראשי ממשלות ישראל היו אלופים או רבי-אלופים: יצחק רבין, אריאל שרון ואהוד ברק. שרי הביטחון שהיו קצינים בכירים - מי יספרם. וכך, ככל שאנו יורדים בסולם הדרגות הפוליטי, נמצא עוד ועוד קצינים לשעבר.
זהו חלק מהאתוס הישראלי, המעניק מעמד כמעט מקודש למערכת הביטחון ולעומדים בראשה. "בטחון המדינה" הוא צירוף מילים שקשה מאוד לעמוד בפניו, בין אם השימוש בו מוצדק ובין אם לאו. השאלה "היכן היית בצבא" היא שאלת יסוד בכל ראיון עבודה, וככל שהדרגה גבוהה יותר והיחידה מובחרת יותר - כך גדלים סיכוייו של המועמד, בלי קשר למידת הרלוונטיות של שירותו הצבאי לתפקידו האזרחי.
אך האם האתוס הזה מוצדק? האם כל מי שהיה קצין בכיר הוא גם מנהל טוב או מנהיג מוצלח? ודאי שאי-אפשר לקבוע מסמרות, אך לפחות מבחינת ראשי הממשלה שהזכרנו - התוצאות עגומות למדי. יצחק רבין הביא עלינו את אסון הסכם אוסלו, אריאל שרון יצר את הטעות הענקית של ההינתקות, ואהוד ברק - טוב, עליו לא צריך להרחיב.
ויש עוד מכנה משותף לשלושת אלו: רצונם הברור להיות שליטים יחידים. זכור היטב נאום ה"אני אקבע, אני אנווט" של רבין עם נצחונו בבחירות 1992. שרון התעלם בכוחניות מחוקת הליכוד וממשאל החברים, פרש והקים את קדימה. ואילו ברק רוצה כעת למנות לבדו את שרי העבודה, אם תצטרף המפלגה לממשלת נתניהו.
מי שמבלה את רוב חייו הבוגרים במערכת היררכית של מתן פקודות וקבלתן, מתקשה מאוד לשנות את הרגליו בגיל 50-פלוס. על אחת כמה וכמה מי שהגיע לצמרת של אותה מערכת והתרגל לכך שהוא נותן פקודות והן מבוצעות ללא ערעור.
אך מה שטוב וראוי וחיוני בצבא, פסול בתכלית במערכת דמוקרטית. מי שעומד בראש מערכת דמוקרטית, הוא "פרימוס אינטר פארס" - ראשון בין שווים. אז נכון שראש הממשלה שווה הרבה יותר, ונכון שיו"ר מפלגה שווה הרבה יותר, אך עדיין - במגבלות המסגרת החוקית בה עליהם לפעול. גם ראש הממשלה אינו יכול להתעלם מהרוב בממשלתו, וגם יו"ר מפלגה אינו יכול להתנהג כאילו היא חצרו הפרטית.
האשם האמיתי אינו אהוד ברק. הוא בסך-הכל מתנהג כפי שהתרגל, ואם נודה על האמת - כפי שכולנו היינו רוצים לנהוג: נכתיב את מה שנראה לנו נכון וכולם יצייתו. האשמים האמיתיים הם חברי מפלגת העבודה, שהמליכו עליהם גנרל והסתנוורו ממדיו ודרגותיו. עכשיו, שלא יתפלאו אם הוא מתייחס אליהם כאל טירונים.