פקודת הנזיקין: מזיקים "יחד ולחוד"

ראובן ניזוק על-רקע מעשיהם של ארבעה מעוולים שונים. לאחר כשנתיים ימים של משא-ומתן אינטנסיבי עם אחד המעוולים, הגיע עמם להסכם פשרה. עתה, הוא רוצה לתבוע את השלושה הנותרים אשר סירבו להתפשר, ופועל מכח סעיף 11 לפקודת הנזיקין, לפיו ניתן לתבוע את המעוולים, יחד ולחוד, בגין מלוא הנזק. מהי אפוא הלכת בית המשפט בעניין? האם יש לתבוע את שלושת המעוולים הנותרים רק על חלקם היחסי בנזק? פקודת הנזיקין [נוסח חדש] 11. מעוולים יחד היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד. ככלל, המקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד, סווגו בפסיקה לשלוש קטגוריות: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. המעוולים משני הסוגים הראשונים יחויבו בפיצויים על מלוא הנזק, ביחד ולחוד¹; ואילו המעוולים מהסוג השלישי יחויבו בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97 (1990) (להלן: "פרשת מלך"); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82 (2004)). "מעוולים במשותף" הוגדרו כדלקמן על-ידי הנשיא שמגר, בע"א 22/75, כפי שהובאו בפרשת מלך, עמ' 98): "א. מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת. ב. שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעשה העוולה, על-ידי הפרתה של החובה האמורה. ג. המעוול ומי שנושא באחריות שלוחית לעוולתו של המעוול ומי שאחראי למעשהו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה". על-פי ההלכה, הניזוק רשאי לתבוע את מלוא הנזק מכל המזיקים בתביעה אחת, או לתבוע את הנזק בשלמותו מכל אחד מהם בנפרד, מבלי לתובע את יתר המזיקים (ראו: י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי - עורך), תשל"ז, 486-487). חלוקת האחריות בין המזיקים הנה חלוקה פנימית שאין לה נפקות כלפי הניזוק, והיא משפיעה רק על חלוקת הפיצויים בינם לבין עצמם (ד"נ 21/61 קמר נ' שריקי, פ"ד טז 2604; ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז""ל (טרם פורסם, 7.6.07)). משקיים קושי בחלוקת הנזק בין הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל עליהם ואם לא יעמדו בו תהא חבותם ביחד ולחוד, לכל הנזק שנגרם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.5.2006 ; ראו: עניין מלך, 112-109, 115; ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701; ע"א 594/82 טל (ולטמן) נ' עזבון המנוח אברהם פרנקל ז"ל, פ"ד מ(1) 64, 67; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 83-82 (2004). איתן ענבר, מתייחס בספרו "דיני נזיקין בראי ההלכה הפסוקה" (כרמל ספרות משפטית, 2002), בעמ' 227, למצב דברים בו הניזוק חותם על הסכם פשרה עם אחד המעוולים במשותף, ותובע את האחר בנפרד. על כך נאמר שם: "בהעדרו של הסדר שיפוי בין המעוולים במשותף, קביעת מידת ההשתתפות בין מעוולים משותפים לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, אינה אלא תוצאת לוואי מפסק-דין של חיוב שניתן לטובת התובע נגד כל אחד מן המעוולים. בהתאם לסעיף 83(ב) לפקודה, כל עוד לא גבה התובע שניזוק את נזקו בפועל, הרי שאין הסכם פשרה שנערך בין הניזוק ואחד מכמה מעוולים משותפים מפקיע את חיובם של האחרים, שאחריותם כלפיו היא ?U>ביחד ולחוד. לפיכך, ניזוק שזכה בפסק דין נגד אחד מכמה מעוולים משותפים וגבה ממנו את מלוא הסכום שנפסק לו, פגה עילתו כלפי המעוולים האחרים, ובכך מתקיים הכלל שאדם אשר נפרע פיצויים בשל עוולה, לא ייפרע פיצויים נוספים בשל אותה עילה. בהקשר זה יודגש כי אמנם הפקודה קובעת כי מעוולים יחד אחראים לנזק שגרמו ביחד ולחוד, באופן שכל אחד מהם אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק שנגרם, אך סעיף 83(א) לפקודה קבוע כי רשאי הניזוק להגיש תובענות נפרדות נגד המעוולים האמורים ופסק דין שניתן כנגד מעוול אחד אינו חוסם את הדרך להגיש תובענה נגד מעוול אחר. ואולם, סעיף 83(ב) לפקודה מסייע וקובע כי הניזוק לא יהיה זכאי לגבות יותר מאשר מלוא נזקו. נזק זה הוא סכום םהפיצוי שנפסק בפסק הדין הראשון. כאמור, בנזיקין, לאור סעיף 83 לפקודה, ההלכה היא כי התובע רשאי לתבוע מהנתבע שלא הופטר את כל יתרת הנזק וכי הנתבע שהופטר חשוף לתביעת השתתפות מצד הנתבע האחר (ראו: ע"א 132/86 גו'רי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 555) (להלן: "פרשת ג'ורי"). אמנם הסדר משפטי זה זכה לביקורת בפרשת ג'ורי עצמה, שם הציעה השופטת מ' בן-פורת שינוי החוק, כך שהנתבע שהופטר ישוחרר מאחריות כפי מידת אשמו ולתובע תישמר זכותו כנגד הנתבעים האחראים בהתאם לאשמם. וכך היא כותבת: "יחד עם זאת, ניתן עקרונית לגרוס גישה אחרת לפיה יוכל תובע בנזיקין להתפשר עם אחד המעוולים כדי לשחרר אותו ואותו בלבד מאחריותו כפי מידת אשמו לנזקיו של התובע. ברם, גישה כזאת מחייבת שינוי החוק וגם ניסוח חד-משמעי של הפשרה. אכן, אומדן מידת האשם אן שיעור דמי הנזק עשוי להיות שגוי, ובסיכון של דיוק אומדן זה חייב כנראה לשאת התובע, שכן זכאים הנתבעים האחרים לחזור על הנתבע ששוחרר על כל סכום בו יחוייבו הם מעבר לחלקם שלהם באשם.... אם החוק יגן על המזיק המתפשר מפני חזרה עליו תוך כדי שמירה על זכותו של הנפגע כנגד המזיקים האחרים בהתאם לאשמם, ימצא זה נהנה והאחרים לא חסרים. איני רואה כל הצדקה שהאחרים יהנו מהעובדה שאחד המזיקים (או יותר) התפשר ועקב כך שוחרר. רצוי לדעתי שהמחוקק יתן את דעתו על הבעיה ויעשה לפתרונה" (שם, בעמ' 562; ראו גם גלעד, בעמ' 794) . חרף האמירה שלעיל, בפסק דינה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת ביניש, אשר ניתן בשנת 2007², הדגישה הנשיאה כי "הצעתה של השופטת מ' בן-פורת טרם זכתה להתייחסות המחוקק וההסדר בדיני הנזיקין נותר בעינו". לצד זאת, הנשיאה ביניש ציינה כי אכן ניתן לשקול את שינוי המדיניות, ככל הנוגע לתביעות ייצוגיות, וזאת - כאשר הושגה פשרה עם אחד הנתבעים. למען הסר ספק, התייחסותה שלהלן נוגעת אך ורק לתחום התובענות הייצוגיות, עמדה אשר באה לאור הייחוד המשפטי ומאפייניו בהתאם חוק תובענות ייצוגיות. וכך נכתב: אולם ככל שהדברים נוגעים לתובענות ייצוגיות, העובדה שנערכה פשרה עם חלק מהנתבעים צריכה להילקח בחשבון בעת עיצוב משטר הפיצוי (במסגרת סעיף 20(ד)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). משטר של אחריות משותפת חושף את הנתבעים שלא התפשרו לחיוב במלוא הנזק שנגרם לקבוצה, בהפחתת סכומי הפשרה שקיבלו חברי הקבוצה. פירוש הדבר, כי הסיכון של פשרה בלתי ריאלית, שאינה משקפת את חלקם האמיתי של הנתבעים המתפשרים באחריות לנזק, נופל על כתפי הנתבע שאינו מתפשר. התובע הייצוגי, מצידו, היודע כי ממילא ייפרע מלוא הנזק (בהפחתת הסכום שהתקבל בפשרה) מנתבעים שאינם מתפרשים, אינו מתאמץ להגיע לפשרה ריאלית. משטר אחריות משותף מטיל, איפוא, סיכון רב על נתבע שאינו מתפרש, העלול בסופו של יום לשלם יותר מכפי חלקו לו נוהל המשפט עד תום מול כל הנתבעים. לטעמי, במצבים של פשרה חלקית יש להטיל, ככלל, את הסיכון של פשרה בלתי ריאלית על התובע, הן כיוזם הליך התובענה הייצוגית והן כצד לפשרה, ולא על נתבע המסרב להתפשר. הלחץ המופעל על נתבעים להתפשר בתובענות ייצוגיות הוא ממילא גדול, נוכח ההתדיינות המתישה והיקרה הצפויה לנתבע, ואין מקום להעצימו. ובהמשך: "ואולם, כאשר התביעה בניירות ערך נדונה בדרך של תובענה ייצוגית - ובפרט כאשר התובע הייצוגי התפשר עם חלק מן האחראים - אין מקום לדבוק בכלל האחריות ההדדית של "יחד ולחוד"... הניסיון הרב שנרכש בארצות-הברית בניהול תובענות ייצוגיות בניירות ערך מלמד כי משטר אחריות של "יחד ולחוד" מעורר בפועל קשיים ניכרים". ניסיון נוסף לשינוי ההלכה, נדחה גם הוא בע"א (ירושלים) 9654/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל - משרד הפנים ואח', תק-מח 2007(4), 2957 ,עמ' 2958 (2007). במקרה דנן, אשר הגיע כערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, נדונה החלטתו של בית משפט השלום אשר הגיע לכלל מסקנה, כי את ההלכה המשפטית בדבר האחריות המשותפת, יחד ולחוד, של מספר מעוולים כלפי הניזוק, יש לסייג ולצמצם, באופן שלא תחול על תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, וכל מזיק יחויב בשיפוי רק על-פי שיעור חלקו באחריות להתרחשות הנזק. גם אם ההחלטה לצמצום נעשתה רק בחלק הצר והספציפי הנוגע לתביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, ולא בבחינת הלכה למכלול שאלות נזיקין, הרי שהיא נדחתה באופן חד-משמעי על-ידי בית המשפט המחוזי. וכך כתב סגן הנשיא, השופט צ' סגל: "עם-זאת, דעתי אינה כדעתו של בית משפט קמא לפיה בנסיבות העניין אין להחיל את הלכת עקרון ה"יחד ולחוד" - מסקנה הגודרת את תביעת המל"ל לתוואי צר ומוגבל הנוגס בשורשי רציונל תביעת השיבוב וחוטא לתכליתה..." "...לא-זו-אף-זו, סיום התיק בפשרה בנסיבות האמורות מלמדנו, כי המשיבים לא ראו בעיזבונו של איתן פקטור משפטי ממשי ובר משקל שיש בו כדי לסייע בידם בהגנתם כנגד תביעת הניזוק, באופן האומר דרשני. ניתן אפוא להסיק, כי אליבא דמשיבים, סגורה וממצה היא רשימת המזיקים בפרשה (הנתבעים בבית משפט קמא), שכן אחרת היו פועלים בעניין..." "...ודוק: המהלך הלוגי בו נקט בית משפט קמא לעיגון מסקנתו, לפיה אין להחיל את הלכת ה"ביחד ולחוד" בנסיבות העניין, אינו תקף". ובהמשך הוחלט: משכך, פיצוי הניזוק במסגרת הסדר פשרה אינו רלוונטי להחלת הלכת ה"ביחד ולחוד", שכן זה מבטא מפגש רצונות והסכמות קונטינגנטי, היינו: בלתי הכרחי, נתון לרוח המקרה ולא דין מחייב. תהא החלטתו של הניזוק לסיים תביעתו בפשרה אשר תהא - מוצלחת יותר או פחות - אין בה, אפוא, כדי לחייב או להגביל המל"ל עת יפעל למימוש זכויותיו בדין... בערבו של יום, לא נמצאה אפוא כל סיבה שלא להחיל הלכת עקרון ה"ביחד ולחוד" בתביעת השיבוב של המל"ל. הנה כי כן, הכלל הוא כי הניזוק רשאי לתבוע את מלוא הנזק מכל המזיקים בתביעה אחת, או לתבוע את הנזק בשלמותו מכל אחד מהם בנפרד, מבלי לתובע את יתר המזיקים. חלוקת האחריות בין המזיקים הנה חלוקה פנימית שאין לה נפקות כלפי הניזוק, והיא משפיעה רק על חלוקת הפיצויים בינם לבין עצמם³. בפסיקה נאמר מפורשות כי כל שינוי, גם אם ראוי הוא, הרי שחייב להיות מכוח חיקוק, ובאין שינוי פקודת הנזיקין, ההלכה המוכרת, היא גם ההלכה הקובעת היום.