על האגו של המדינה

לפעמים אתה רואה מישהו עושה משהו שאינו מובן לך, או שאפילו נראה לך כמעשה-שטות, ואתה שואל את עצמך מה הוא עושה? מה הוא עושה?! את השאלה הזאת שאלתי את עצמי כאשר משה קצב נסוג בו מעסקת הטיעון אשר גימדה את טיוטת-האישום החמורה (אונס ועוד) לכדי כתב-אישום על נשיקה-בלחי בלי אישור נוטריוני, או ליטוף קל במקום לא-מוצנע - "פחות מאשר בתיק חיים רמון", כפי שהעירה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. משנשאל משה קצב מדוע הסכים, בתחילה, לעסקת-הטיעון, כאשר הוא מאמין בחפותו, תשובתו הייתה שהפרקליטות איימה עליו שאם לא יסכים לעסקה, יוגש נגדו כתב-אישום "שמן", על אונס ועוד. אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל אין ספק שהאיום הזה ריחף מעל ראשו של קצב, כחשכת-עבים עבה מאוד. משהגיע מועד המשפט, קיבל קצב רגליים קרות, ונסוג בו מהסכמתו להודות בכתב-האישום ה"רזה". זה לגיטימי, כי אין לעסקות-טיעון אין תוקף "חוזי", ו"עד שזה לא גמור, זה לא גמור". זה לגיטימי, אבל השאלה היא איך לעשות את זה. סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי, זה לשונו: חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. הסעיף הזה אומר שאם הנאשם נסוג מעסקת הטיעון לפני שבית המשפט קורא באזניו את כתב-האישום, והוא משיב לאישום (דהיינו עונה שהוא מודה, כופר או בוחר באחת מאפשרויות-הביניים) התביעה יכולה למשוך את כתב-האישום, ההליך חוזר לנקודת-האפס, והתביעה יכולה להגיש מחדש, את אותו האישום, או אף חמור ממנו. אבל אם בית המשפט קורא את כתב-האישום והנאשם משיב, כאמור, הוא מסנדל את התובע, אשר צריך להחליט אם להמשיך במשפט, ולהסתכן ב"זיכוי מצלצל", או למשוך את כתב-האישום, ולהעניק לנאשם זיכוי-ללא-קרב. לו אני הייתי צריך לייעץ לקצב איך לסגת מעסקת-הטיעון, הייתי אומר לו להחזיק את הכוונות שלו עמוק בבטן, לחכות שבית המשפט יקרא את כתב האישום, ורק אחר-כך להודיע על הכפירה באשמה. כפירה טוטאלית, אשר אינה משאירה מקום לשום שאלות "הבהרה" פסולות. לו כך נהגו משה קצב ופרקליטיו, הם היו מסנדלים את מני מזוז ופרקליטיו, אשר היו צריכים להחליט אם למשוך את כתב-האישום ולהביא לזיכויו של קצב, או לנהל את המשפט על בסיס כתב-האישום ה"רזה", כך שהם, למעשה, כבולים לעסקת הטיעון, ואילו קצב חופשי ממנה. מדוע פרקליטיו של קצב (אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואברהם לביא) לא נהגו כך? אולי משום שקיוו שכתב-אישום חדש לא יוגש, אולי משום שהם לא רצו לפגוע ביחסי-העבודה עם הפרקליטות, ולהוציא לעצמם שם של מי שאין לסמוך עליהם בעסקות טיעון, ואולי משום שכלל לא חשבו על הרעיון הגאוני-בפשטותו הזה. אבל גם מזוז ופרקליטיו לא חשבו עד הסוף, ולא צפו תרחיש של נסיגה מהעסקה בשלב של "תשובת הנאשם לאישום". לו שאלו לעצתי, הייתי אומר להם להגיש לבית המשפט (המחוזי, כמובן) את כתב-האישום ה"שמן", כולל האונס, ולהגיע עם ההגנה להצהרה משותפת לפיה התביעה מוחקת מהאישום חלקים אלה-ואלה, ואילו ההגנה מודה במה שלא נמחק. כאשר ההתקפלות החלקית של התביעה מוגשת בחבילה אחת עם ההודאה במה שנשאר, אין כל מקום ואפשרות לשום נסיגה, ואם הנאשם נסוג לפני ההצהרה המשותפת, הוא צריך להשיב על האישום המלא, ולהסתכן במה שלא רצה להסתכן. והמסקנה: שני הצדדים פישלו בגדול, וכעת משה קצב צריך להתמודד עם כתב-אישום מלא וכבד, ואילו הפרקליטות צריכה לנהל משפט אם ראיות שהיא עצמה אמרת עליהן שהן קלושות ולא מספקות. עכשיו תגידו שאני חכם-לאחר-מעשה, ובמידה מסויימת זה אכן נכון. לכל אחד מפרקליטיהם של משה קצב ושל מני מזוז (חוץ ממני מזוז, שאינו "פליליסט מובהק") יש ותק מוכח של מאות תיקים פליליים בינוניים עד כבדים, וסביר גם להניח כי מאחורי כל אחד מהם גם מאות עסקות-טיעון. לי יש מאחורי אלפי תיקי תעבורה, ומעט מאוד - נער יספרן - עסקות טיעון, והמעט שאני יכול להגיד לטובתי הוא שבתחבולות משפטיות - רק לגיטימיות, כמובן - יש לי ניסיון כלשהו. זה לא אומר שאני יותר חכם מאחרים, ושלי לא היו כישלונות - כולל כישלונות צורבים - אבל במקרה הזה, לו הייתי יועצו של קצב, אני הייתי לוקח את הסיכון הקטן יותר, אשר גם התיישב עם רצונו של הנאשם (כפי שהוא עצמו הסביר), ובדיעבד, במבחן התוצאה, היה מתברר שצדקתי. אכן, אם כך היה נוהג משה קצב, כל הארץ הייתה זועקת חמס על ה"תרגיל" הזה: זה "לא מוסרי", זה "לא מכובד בשביל מי שהיה עד לאחרונה האזרח מס' 1" וזה "תרגיל מסריח" ומה לא, אבל מי שמנפח טיוטות של כתבי-אישום כקלף-מיקוח, גם כאשר לשיטתו אין להן יסוד, כדי ללחוץ על נאשמים להסכים לעסקה קלה יותר, מותר לעשות לו כל תרגיל שבעולם.

מוריס אזואלוס קטל את אשתו ואת מאהבה, כאשר שניהם ישבו יחדיו במכוניתו של המאהב. בית המשפט העליון, בהרכב של 7 שופטים, קבע, ברוב של 4 כנגד 3 שופטים, כי מדובר במעשה הריגה אחד, ובעקבות פסק-הדין הזה כתבתי את המאמר קטילה אחת, או כמה קטילות? על זילות חיי-אדם, ועל זילות העונש. באותו המאמר, תחת ראש-הפרק על זילות העונש, פתחתי ואמרתי: חוששני כי הרצון להצטייר כמגינים על קדושת חיי האדם העבירה את בתי המשפט על דעתם, והדבר הגיע לכדי אבסורד בנושא מאסרי העולם ה"מצטברים". וסיימתי במילים האלה: אכן אין לשלול לחלוטין את האפשרות להטיל עונשי מאסר עולם מצטברים, אך כדי לשמור על חודה של הענישה הזאת, יש להשתמש בה רק במקרים מיוחדים, והמקרים המיוחדים הם: כאשר אדם ביצע מעשי רצח נפרדים באירועים נפרדים. ובתגובה למגיב מס' 3 (אשר, בגלל תקלה טכנית, קפצה והייתה למס' 2) הוספתי: לדעתי, תכנון של מגה-פיגוע בו, בסופו של דבר, נרצחים 35 איש, הינו מעשה-רצח יחיד גם לפי ההלכה הקיימת, אבל שופט הגוזר על המתכנן 35 עונשי מאסר מצטברים פוזל אל מהדורת "מבט" הקרובה, ויוצא מתוך ההנחה - הנכונה - שרוב הצופים לא קראו את קימקא, וגם לא בקיאים בהלכה הפסוקה, ושאם הוא יפסוק מאסר-עולם אחד במקרה כזה, הציבור ישים אותו ללעג ולקלס. לטעמי זו שפיטה פופוליסטית. והנה, קלות-הדעת הזאת חוזרת אלינו כבומרנג עם קריסתו של המו"מ לשחרורו של גלעד שליט: בעוד שהחמאס דורש את שחרורם של 450 אסירים, אנחנו מסכימים לשחרר רק 325 אסירים, ומסרבים לשחרר אסירים "כבדים", אשר לכל אחד מהם אנחנו "סופרים" את מאסרי-העולם ה"מצטברים" שלו. מי שנדון ל-35 או 67 מאסרי-עולם מצטברים, "לא יעלה על הדעת" לשחרר אותו, אבל הרגוני הרוג, נפלא מבינתי מדוע יש להתייחס אחרת למי שביצע פיגוע המוני בו נהרגו 67 איש, אם הוא נשפט ל-67 מאסרי-עולם מצטברים, למספר כזה של מאסרי-עולם חופפים, או למאסר-עולם אחד. מי שמתנגד עקרונית לשחרור מחבלים אינו זקוק ל"קונסטרוקציה" הזאת, ומי שמתנגד לשחרור אסירים לפי כמות ה"דם על הידיים" שיש לו - גם לו יש בסיס טוב, ואין הוא זקוק לספירה ה"מצטברת". אבל מי שנזקק לספירה המצטברת הזאת נשמע כאילו אמר אני דווקא מאוד-מאוד רוצה לשחרר, אבל בגלל המאסרים המצטברים אני "לא יכול" לשחרר ... במקרים כאלה אין, מבחינתי, הבדל בין מי שבאמת רוצה לשחרר, לבין מי שמשתמש בנימוק הזה כתירוץ לעמדתו. מכל מקום, כאשר אנחנו מטילים מאסרי-עולם מצטברים, אנחנו מחשקים את עצמנו לדעת, וזה ה"בונוס" לזילות-העונש עליה דיברתי במאמר הנ"ל. ומה קורה כאשר, בסופו של דבר, אנחנו נאלצים לשחרר גם כאלה אשר נשפטו ל"חבילה" גדולה של מאסרי-עולם מצטברים? ה"זחילה על הברכיים" שלנו "לקראת" החמאס היא משפילה עוד יותר, לפחות בעיני עצמנו. ובמילים אחרות: מאסרי-העולם המצטברים הם עץ אשר קשה לנו להישאר עליו, וקשה גם לרדת ממנו. לא לבלוע, ולא להקיא.