לא אחת קורה, במשפחות רבות, שאחד הילדים נחשב "לא קל". יש כאלה שמכנים זאת - הכבשה השחורה של המשפחה. לכאורה, הכל היה יכול להיות הרמוני ו"בסדר" לולא הקושי שמציב אותו ילד, שקצת שונה, פחות מסתגל וזקוק לתשומת לב רבה יותר עקב הדרך בה הוא מתמודד עם חיי היום יום שלו ושל משפחתו.
פעמים רבות הופך הילד הזה לעניין בו עוסקת כל המשפחה. דודים, סבים וסבתות, שכנים וחברים, כולם עוסקים באותו ילד שלא מצליח לפלס דרכו במעלה התוכנית והמסגרת של הילדים ה"נורמליים", הן בביתו והן בבית הספר שלו. מבלי משים, תופס הילד הזה תפקיד אותו הוא מתקשה להפסיק ולמלא, תפקיד הילד ה"קשה ביותר" במשפחה.
כשמתבוננים באופן מעמיק ובוחן במשפחות בהן תופעה זו מתרחשת, וכששואלים את השאלות המתאימות, ניתן לגלות, פעמים רבות, שקיימות הפרעות שורשיות במבנה המשפחתי, אם במישור הזוגיות של ההורים או אם במישור ההיררכיה בין מרכיבי המשפחה השונים.
באופן שקשה להסבירו, קיים ילד אחד במשפחה כזו, הילד שנולד עם מבנה רגשי עדין ושברירי יותר, שההפרעות המשפחות השקטות "מתנקזות" אליו, משפיעות עליו שלא לטובה, וגורמות לחולשות שלו להתבלט, ולא מאפשרות לו למצוא כלים להתמודדות יעילה יותר עם אתגרי החיים.
עוברים מתרופה לתרופה במהרה, מוצאים ילדים כאלה את עצמם מטופלים באחת מזרועות מערכת בריאות הנפש. אם מדובר בשיחות עם פסיכולוג, ואם בצורת טיפול תרופתי על-ידי פסיכיאטר. תרופות אלה גורמות בדרך-כלל להקלה מסויימת בסימפטומים, אך ללא שיפור יוצא דופן. השיפור המועט, יחסית, גורם לילד לעבור ממטפל למטפל, מתרופה לתרופה, בעודו חש יותר ויותר את היותו לא מתאים, לא מוצלח ולא בריא, מן הסתם.
בחלק מהמקרים, מישהו במערך הטיפולי-הנפשי, מזהה את העובדה שקיימת בעיה משפחתית בלתי פתורה, שמקשה על טיפול יעיל יותר בילד. למרות זאת, קיימות משפחות רבות שמתקשות לקבל את העובדה שיש לשים לב לכל מרכיבי המשפחה ולטפל בהם, ולא להתמקד בילד ה"בעייתי". במקרים אחרים, הצוות המטפל פחות מתמקד בהיבט המשפחתי וגם אם יש משפחה שהייתה מוכנה לטיפול משפחתי, הדבר לא בא ביטוי באופן טיפולי רק עקב העובדה שהדבר לא הומלץ ולא הובא בפני ההורים כאופציה שעשויה לחלץ את הילד מהסיבוכים אליהם נקלע.
ישנם הורים רבים שבעבורם המחשבה שיתכן וחלק מהקשיים של הילד שלהם קשורה ישירות אליהם, יכולה להיות בלתי נסבלת. לרוע המזל ממהרים הורים כאלה לתפוס את הרעיון הזה כסוג של האשמה ממנה הם ממהרים להתנער. מרבית האנשים אותם פגשתי במהלך חיי האישיים וכן המקצועיים, נושאים על גבם נטל של קשיים עמם גדלו במשפחותיהם ובעברם. יתרה מזאת, מרבית האנשים שמהווים כיום את ההורים של אוכלוסיית הילדים בישראל, לא עברו תהליך טיפולי משמעותי כלשהו. אך טבעי הדבר הוא שהם מביאים למשפחה אותה הם מקימים את מה שלא מצא פתרון בילדותם.
חסר לי אבא קיימות משפחות רבות בהן האב נוכח מעט מאוד בחיי הילדים. הדבר נובע הן משעות עבודה רבות מאוד והן מאי הבנת הצורך הרב של ילדים בתשומת לב קרובה של האבא שלהם, בנוסף לזו שמתקבלת מהאם, שבדרך-כלל, ולמרות המהפכות הפמיניסטיות, נמצאת יותר עם הילדים מאשר האב.
תסמונת "חסר לי אבא" עומדת מאחורי קשיים רבים, שבמקרים רבים יגיעו בסופו של דבר לספת הפסיכולוג או לתרופות החדשניות שהפסיכיאטריה מציעה. לעיתים, האבא יכול להיות יותר התרופה המשמעותית ביותר עבור ילדים מסויימים. הדבר נכון גם במקרים בהם האב נמצא בבית, אך באופן מעשי לוקח חלק קטן מדי בחייהם של ילדיו, שזקוקים לו נואשות. ילד זקוק לאמא וגם לאבא. יתרה מזאת, ילד זקוק לכך שהוריו יאהבו זה את זה, ואף באופן מופגן.
לבלות יותר עם המשפחה טיפול משפחתי יכול לעזור לילד "להלחים" בתוכו את מה שמתקשה להישאר יציב ואת מה שמאיים עליו יותר מדי. שיקום ההיררכיה ההורית, כשזה נחוץ, שיפור הקשר בין ההורים, שיפור הבילוי המשפחתי המשותף, ביסוס מעמדו של כל אחד ממרכיבי המשפחה בהתאם לגילו ולאישיותו, כל אלה מסייעים באופן שקשה לתאר את מצבו של הילד. הטיפול המשפחתי עוקר מהשורש את תפיסת העולם השגויה שה"בעיה אצל הילד". הבעיה בדרך-כלל לא אצל הילד, אלא דווקא אצל המשפחה שעקב קשיים סמויים בתוכה, לא ידעה לתת לילד עם המבנה הרגיש יותר, את הגשר והכלים להתמודדות יעילה יותר עם מה שהחיים מציבים בפניו.
טיפול תרופתי, מצד שני, מעמיד את הילד במעמד של "חולה" (מי מקבל תרופות אם לא חולים?) וזאת כששאר בני המשפחה נמצאים כך במעמד של ה"בריאים". המצב הזה יכול לפגוע לא רק בילד עצמו, אלא גם באחיו ואחיותיו, שלא מקבלים בדרך-כלל את מה שהם זקוקים לו, עקב עודף תשומת לב לילד שנחשב "בעייתי". מרבית הטיפולים הפסיכיאטריים שמסוגלים לרפא מהשורש איזושהי הפרעה. הטיפולים האלה יכולים לכל היותר ליצור הפוגה במצב, הקלה משמעותית, אך הם לא משנים את הנטייה שממנה נולדו הבעיות שלו, ולכן הוא חשוף לאותן בעיות, גם בעתיד. במצבים בהם קיימת השפעה משמעותית של המבנה המשפחתי על שיבת הסימפטומים הנפשיים, היעדר טיפול משפחתי סותם את הגולל על כל אפשרות ריפוי של הילד.
כשאין ברירה קיימים מצבים קיצוניים ונדירים, בהם אין כל דרך לסייע לילד, אלא על-ידי טיפול נפשי תרופתי. מצבים כאלה, הידועים היטב לפסיכיאטרים, אין בהם כל ספק או סימן שאלה לגבי הצורך בטיפול תרופתי. מאידך, מרבית הילדים המטופלים בתרופות אינם נמצאים במצב קיצוני כלל ועיקר. הטיפול התרופתי משמש אז כסוג של תחבושת, כסוג של כיבוי שריפה זמני, אך ללא טיפול משפחתי, שיחשוף וישנה את התשתית ממנה צמחו בעיותיו של הילד, ימשיך הילד להיות כפי שהוא, ועתידו האישי, הרגשי, המשפחתי והמקצועי יהיו מצומצמים יותר ובעלי סיכוי נמוך יותר להצלחה ולשיקום.
