בתקשורת העוינת "לא סופרים" את האיחוד הלאומי. בכל החישובים הקואליציוניים מגיעים עד 61 – ושם נעצרים. הפעם, זו אינה אשמת התקשורת. לא היא פוסלת את האיחוד הלאומי, כי אם בנימין נתניהו בעצמו, המשדר לסביבתו סלידה מן השותפות עם מה שמכונה "הימין הקיצוני". אלא, שלמנהיגי האיחוד הלאומי אין סיבה להתבייש ביחס הדוחה כלפיהם, הבולט שבעתיים על-רקע ההתרפסות בפני לבני וברק. להיפך, ראוי שיתמלאו גאווה גדולה על המחמאה הגלומה בהתייחסות הזאת, מפני שביסודה מונחת ההנחה שאיחוד הלאומי, כאנשי עקרונות, לא יקפלו את דגלם תמורת כיסא-עור-צבי ומכוניות שרד, ואפילו לא תמורת התירוץ המקובל שתמיד הוציא שם רע על מפלגות דתיות: "תקציבים למוסדות".
נתניהו מדליף שעל האיחוד הלאומי "אי-אפשר לסמוך", וזאת למה? מפני שברגע שייעשה הוויתור הראשון או תבוצע הנסיגה הראשונה, הוא עלול לפרוש ולערער או לפרק את הקואליציה. ההנחה הזאת, היא גופא – אות כבוד. והא ראייה, את 'הבית היהודי' דווקא כן סופרים, כי הם מקרינים גמישות, פראגמטיזם והיצמדות לשלטון. לו אני אורי אורבך, "תעודת יושר" כזאת הייתה גורמת לי אי-נחת. האיחוד הלאומי, כנושא דגלם של מגשימי האידיאל הציוני בימינו, אינו יכול להצטרף לממשלת נתניהו גם אילו רצו בו, למשל על בסיס הסכם קואליציוני ריק מתוכן כמו ההסכם שנעשה עם ליברמן.
לא ייתכן, למשל, שלא תופיע בהסכם כזה הבטחה שהממשלה לא תעקור יישובים, דרישה אלמנטרית לפי החוק הבינלאומי האוסר טרנספר וטיהור אתני, הצהרה שאינה מפירה שום התחייבות ישראלית פנימית או בינלאומית, מפני שלגירוש ולעקירה אין זכר - לא באוסלו, לא בוואי, לא במפת הדרכים ולא באנאפוליס. לו היה הליכוד נושא ונותן עם האיחוד הלאומי בתום לב, הרי במיוחד לאור העובדה שהתחייב בפני העבודה להפעיל את החוק נגד מאחזים "בלתי חוקיים", לא היה יכול להתעלם מן הדרישה להתחייב במקביל שלא לפגוע ביישובים חוקיים. אדרבא: אם נתניהו אינו מוכן או אינו מסוגל להבטיח אפילו את המינימום שבמינימום הזה, זה כשלעצמו כבר אומר הכל.
זו ההזדמנות להזכיר למי ששכח את הוצאתם המבישה של אנשי האיחוד הלאומי מתוך ממשלת שרון, לאחר שהמשיכו להידבק אליה גם בתוך תהליך הגירוש. היו צריכים לרדוף אחריהם לבתיהם, ואף למכון כושר, כדי למסור להם את מכתבי הפיטורין ולזרוק אותם החוצה. אני מתעכב על הפרשה המביכה הזאת כדי להזכיר לפראגמטיסטים ולמתגמשים, שלא תמיד האופורטוניזם מתגמל את המתפשרים על האידיאלים שלהם. לפעמים קורה גם לחכמים הגדולים, שהם נשארים מכאן בלי האידיאלים ומשם - עם אצבע משולשת.
אם נתניהו ינעל את הדלת בפני האיחוד הלאומי, אולי זה מזלם שייחסך מהם מבחן העמידה בניסיון. וגם אם ייפתח להם סדק להידחק בעדו אל תוך הממשלה, שיזכרו היטב: לא בכל מחיר!
גם במקרה הטוב יש להניח שנתניהו לא יאפשר ביו"ש תנופת בנייה בעלת משמעות אסטרטגית. למשל, הקמת יישובים חדשים באזורים שהוזנחו ורגל יהודית כלתה מתוכם, כמו צפון-מזרח השומרון. למשל – בנייה מאסיבית בערים, שתביא את מספר היהודים ביו"ש במהירות לחצי מליון. למשל, הקמה ממלכתית מחדש של היישובים בשומרון שהוחרבו – חומר, שא-נור, גנים וכדים. נתניהו לא יחולל מהפך כזה גם אם האיחוד הלאומי יהיה בתוך הממשלה.
המסקנה הזאת מתבקשת על-רקע אופיין ומהותן של שתי השותפות העיקריות בקואליציה של נתניהו - העבודה והליכוד. הראשונה היא יותר מפלגת הטייקונים הגדולים מאשר נושאת בשורת הסוציאליזם והשנייה חדלה מזמן להיות "מחנה לאומי" ומציגה את עצמה כמפלגת מרכז. ואכן, צפוף שם במרכז. עד כדי כך, שמרוב היות ברק במרכז ונתניהו מרכז – קדימה, שנולדה כביכול כדי להיות ה-מפלגה של המרכז, הפכה למנהיגת השמאל, יותר נכון מנהיגת הקורי-עכבישיסטים, אלה העמלים להגשים את חזונו המרושע של השייח' נסראללה.
לפני שנעמיד את השאלה, היכן יוכל האיחוד הלאומי להביא יותר תועלת – בקואליציה או באופוזיציה, הבה נתבונן במצב מנקודת מבט כללית ומקיפה:
יש הגיון פנימי בהליכה המשותפת של הליכוד עם אותו הרוב הלא גדול במפלגת העבודה שאינו נגוע בשנאה תורשתית לכל מה שמזוהה או היה מזוהה עם הימין - גם הגיון ממלכתי וגם הגיון פוליטי-מפלגתי. נתחיל באחרון. כינונה של ממשלת ליכוד-עבודה תגרום ללא מעט ח"כים בקדימה לשפשף את עיניהם בתימהון ולתהות, לאן משכה אותם המנהיגה שלהם. הלא כל מפלגתם, עצם מהותה היא "הכדאיניקיות", וכפי שהתבטא שטרית: השלכת כל המטענים, גם תורת ברל כצנלסון וגם תורת ז'בוטינסקי. ומה חיפשו בקדימה? ג'ובים! אז מה קרה להם, למופז, לגדעון עזרא ולשכמותם, שבגלל אדיקות אידיאולוגית של לבני, ועוד איזו אידיאולוגיה - חזון המדינה הפלשתינית! – הם צריכים להתייבש במדבר הפוליטי ולראות בעיניים כלות איך ברק וחבריו נהנים ממנעמי השלטון? על כן, לא יארכו הימים ויפרוץ מרד נגד השתלטנות הדוגמאטית הפרו-פלשתינית של לבני. או אז, יקיץ הקץ על קדימה, יצור מלאכותי שהליכוד והעבודה כאחד מעוניינים לחסלו, מפני שהוא נבנה על חשבונם ומורכב מפליטי מפלגותיהם. לא לחינם יצא אולמרט מכליו והשתלח בפומבי בברק על לכתו לקואליציה עם נתניהו. הוא יודע, שתנועת המלקחיים הזאת עלולה להביא את הקץ של מפלגתו.
ויש גם הגיון ממלכתי בחבירה של הליכוד עם העבודה אם לוקחים בחשבון, מה מצפה היום לכל ראש ממשלה בישראל: קודם לכל – אובמה, נשיא אמריקני שלא כקודמיו שרצו ישראל של שלום-עכשיו, הוא אינו רוצה אותה בכלל, או לפחות לא איכפת לו אם תיעלם, וזאת עפ"י תורתם של זביגנייב בז'יז'ינסקי וברנט סקוקרופט, יועציו ובעלי בריתו, הגורסים שהאינטרס האמריקני הוא אך ורק עם הערבים וישראל לדידם היא משהו שבין מטרד לפגע רע.
והמלחמה בדרום היא כנראה בלתי נמנעת, ובה הזוג נתניהו-ברק יצטרך לבחור בין שני אופני לחימה: מלחמת "שלום עכשיו" לפי הדגם של לבנון השנייה – מלחמה שבה לא כובשים, לא מנצחים, לא נוגעים במסגדים, בתי ספר ובכל מקום שהמחבלים מנצלים אותו לרעה, כי אם מתחבאים בבתים, חוטפים טילים ומבלים את יתרת המלחמה בחילוץ הגופות והפצועים. או, לחלופין, יעדיפו מלחמה מדגם 'עופרת יצוקה', שבה עושים בדיוק את ההיפך - עתים עד כדי הפרזה - אבל הפעם יצטרכו גם לסיים אותה.
ועלולה לפרוץ גם מלחמה בצפון, לפחות נגד החיזבאללה, ובמיוחד אם יתברר שהארגון הזה אחראי לגל הטרור האחרון. ביתר ייחוד, אם חלילה פעולת טרור אחת "תצליח" ולא תיוותר ברירה אלא להגיב. גם לגבי מלחמה בצפון תידרש ההכרעה, אם לנהל מלחמה נורמאלית ככל עם בעולם או מלחמה פאציפיסטית, שבה החייל ידו הימנית קשורה לו מאחוריו. והואיל ובאשמת כל הממשלות הקודמות הארץ מכוסה בטילי אויב ולא הוכן כל מיגון ראוי לשמו – איך נערכים מהר מאוד, ומניין יבואו הכספים האדירים הדרושים לשם כך?
ועל כל אלה פרוש צילה המאיים של אירן, ששנת 2009 היא ההזדמנות האחרונה לתקיפת מתקניה האטומיים. תקיפה כזו עלולה מצידה להביא לתגובות שרשרת של מלחמות בדרום ובצפון, ומי יודע אם לא תשתתף גם סוריה. ומה תעשה בהקשר הזה האמריקה של אובמה?
ועוד לא הזכרנו את המשבר הכלכלי העולמי, שיתבע מצידו כל פרוטה שניתן לגייס כדי למנוע אבטלה ורעב.
ועוד לא הזכרנו את גלעד שליט, שאם אסור לשחרר תמורתו את כל עולם הטרור, מה בכ"ז כן צריך לעשות כדי להצילו? וזה מתקשר לפקעת בעיות אחרת: החמאס, ציר פילדלפי, המעברים, הברחת הנשק, ירי הטילים. האם להמשיך ולספק להם כסף, דלק, מים, חשמל, מזון ואספקה, או להיפך – להטיל מצור טוטאלי?
ומה עושים עם "תהליך השלום"? מותר אולי להניח שנתניהו לפחות את ירושלים לא יסכים להניח על שולחן המו"מ. אם כך יהיה, זה בלבד יעצור את התהליך הממאיר הזה, שאולמרט ולבני העלו אותו למעלת קדושה. ואיך לנהוג כלפי אבו-מאזן, שכבר היום מדבר בלשון מאיימת – כשהשמירה על חייו, לא רק שלטונו, תלוייה בחופש הפעולה של צה"ל בכל יהודה ושומרון, כולל רמאללה?
ואיך להתייחס לאפשרות שתורכב ממשלת אחדות פת"ח-חמאס בתמיכת ארה"ב ואירופה?
כאשר רואים מול העיניים את ה"פקע'לה", החבילה הזאת - ואף היא חלקית - אפשר להבין מדוע נתניהו קיבל פיק-ברכים וחיפש שותף מן המחנה הנגדי. בין היתר, כדי שלא לעמוד בכל החזיתות האלה כאשר שתי מפלגות גדולות, קדימה ועבודה, נושפות בעורפו וכל התקשורת העוינת רודפת ונושכת אותו ואפילו עושה יד אחת עם אויבים ומתנגדים, כפי שכבר היה בעבר.
שיקול קר מחייב את המסקנה שצירוף העבודה לממשלת נתניהו משרת את האינטרס הלאומי אך אין זאת אומרת שהאיחוד הלאומי חייב להצטרף בכל מחיר, כלומר ללא כל הישג - גם הצהרתי-מדיני וגם פרקטי-התיישבותי.
אם הברירה תהיה להיבלע בקואליציה הגדולה של נתניהו מבלי שייוודע כי באה אל קירבה, או לספק לעם ישראל אופוזיציה לוחמת נגד גלישה מסוכנת במורד החלקלק של וויתורים ונסיגות, הבחירה קלה ופשוטה. במקרה כזה יעמדו לימין האופוזיציה הלאומית לא מעט ח"כים מן הליכוד בעלי אוריינטציה לאומית וגם 'הבית היהודי' שיהיה לחוץ להראות לבוחריו הישגים כלשהם לבד מהשגת ג'ובים למנהיגים, פן יימחק מן המפה הפוליטית בבחירות הבאות.
על כן, אם האיחוד הלאומי יישאר בחוץ, לא נורא. בשאלות הלאומיות הגדולות יסתדרו בלעדיו, והוא מצידו ישמור על שלמותו הרעיונית ויושרתו הפוליטית. הוא עוד יצטרך להן ויצטרכו לו, אם ישכיל לשמור על עקרונותיו.