ההינתקות: מוסר, מוסר כפול, מוסר השכל‏

"ניסיונות אלה [בשנות ה-60' וה-70'] לא רק מוכיחים שאת הטרור ניתן לחסל, אלא גם את עיקר הדרך לכך! אסור לברוח מן הטרור, והוא יוכה רק אם נשלוט בבסיסיו ונילחם בכנופיותיו בשטחו. ועזה היא המשל! החלק המיושב דאז של הרצועה נהפך ב-1970 למרחב הנשלט בידי ארגוני המחבלים, מפני ששר הביטחון החליט לצאת מן היישובים וממחנות הפליטים. למזלנו, שבנו לדרך הנכונה טרם התפוצצה הרצועה כמורסת טרור ענקית שהייתה יכולה להרעיל את כל סביבותיה. אבל בגלל המדיניות המוטעית - של בריחה למעשה ממרכזי הישוב ושל הימנעות מחיסול הסכנה בעודנה בראשיתה - היה עלינו אחר-כך לנהל מערכה ממושכת וקשה הרבה יותר" (אריאל שרון, מעריב, 12.6.92). אלו הן המילים שבהן תיאר אריאל שרון את הסכנות הכרוכות במדיניות, שאותה הוביל הוא עצמו כעשור לאחר מכן. שרון המשיך והתריע במאמרו, כי "אם נחזור ונשגה עכשיו, המחיר יהיה כבד בהרבה מכפי שהיה בעבר - כי הטרור ואמצעיו הם שונים ומסוכנים יותר משהיו. אם ננטוש את עזה ישתלטו עליה ארגוני המחבלים. כיכר פלשתין תיעשה אז אתר לשיגור קטיושות לכיכר מוחמד החמישי באשקלון". הוא סיים בשאלה ובמרשם: "ומה יעשה אז צה"ל? ישוב ויכבוש את הרצועה, יפגיז או יפציץ את ערי הרצועה ומחנות הפליטים? כולנו חותרים להסדר מדיני, אבל נגיע אליו לא בדרך הכניעה אלא רק לאחר ריסוק הטרור, ואת הטרור נוכל לחסל רק אם נשלוט בבסיסיו ושם נלחם בכנופיותיו להשמידן". וכך, שלילתה המנומקת של ההינתקות על-ידי אדריכלה הראשי מדגישה את אחת מהשלכותיה, שעל אף חומרתה הרבה משום מה טרם זכתה לתשומת הלב הראויה בדיון הציבורי בישראל: יישומה של ההינתקות התבסס על כשלים לוגיים ועל פגמים מוסריים כה חמורים, שהם עלולים לקעקע בעתיד את כל יוזמותיה של ישראל בתחום המדיני ולרוקן מתוקף את כל תביעותיה בתחום המוסרי. דבריו אלה של שרון ממחישים כי ההינתקות למעשה שוללת התייחסות רצינית לעמדותיה של ישראל בעתיד. שהרי לאחר הצגה כה מפורטת של הסכנות הכרוכות בנטישת הרצועה והתרעה כה נחרצת מפני מעשה שכזה, כיצד ניתן לצפות מהקהילייה הבינלאומית להתייחס ברצינות להתנגדות כלשהי מצד ישראל להצעות שלדעתה מסכנות את ביטחונה? גם טענה אפשרית כי אזהרותיו של שרון הושמעו כשאיש לא האמין שפינוי עזה עומד על הפרק כתוכנית אופרטיבית, ועל כן הן היו בגדר הצהרות פוליטיות פופוליסטיות גרידא ולא מרשם מדיני מעשי, אינה מבטלת את העובדה שאלה היו העמדות שהציגה ממשלת ישראל עצמה ערב ההינתקות. שבועות ספורים לפני ההינתקות פרסם משרד החוץ את החוברות המהודרות Paying the Price for Peace: The Human Cost of Disengagement ו- Israel's Disengagement Plan: Renewing the Peace Process, המסבירות את מהלך ההינתקות, תוך הדגשת כוונתה של ישראל להחריב את היישובים הפורחים ברצועה כהוכחה לגודל ההקרבה שלה לקידום השלום. אולם, למרות נכונות זו להקרבה למען הסדר עם הפלשתינים, הזהירו החוברות, יש לישראל אינטרס ביטחוני אחד שעליו אין היא יכולה לוותר בשום פנים ואופן: המשך נוכחותה הצבאית בציר פילדלפי. ואילו בסעיף 2 של תוכנית ההינתקות המתוקנת מ-6 ביוני 2004, נאמר כי "מדינת ישראל תפנה את רצועת עזה, כולל כל ההתיישבות הישראלית הקיימת כיום, ותיערך מחדש מחוץ לשטח הרצועה. זאת, למען היערכות צבאית באזור קו הגבול בין רצועת עזה למצרים (ציר "פילדלפי")" - שטח הידוע במנהרותיו המשמשות להברחת אמצעי לחימה. גם מאוחר יותר, בפירוט החלטת הממשלה בדבר "תוכנית ההתנקות המתוקנת - עקרונות מרכזיים" (נספח א'), נכתב כי מדינת ישראל תמשיך לקיים נוכחות צבאית, המהווה צורך ביטחוני חיוני, לאורך קו הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים (ציר "פילדלפי"). בהמשך, כך נכתב במסמך, תישקל אפשרות של פינוי אזור זה, אשר תהיה מותנית בין היתר במציאות הביטחונית ובמידת שיתוף הפעולה של מצרים ביצירת הסדר אמין אחר. כידוע, לקראת ביצוע הפינוי ויתרה ישראל לחלוטין על תנאי זה, בלי שהתאמצה להתמודד עם ההשלכות הביטחוניות של היעדר נוכחות צבאית באזור רווי הברחות של אמצעי לחימה - נוכחות שהיא עצמה הגדירה כ"חיונית". כיצד מצפה אפוא מדינה המתייחסת בקלות דעת לעמדותיה שלה להתייחסות רצינית אליהן מצד מדינות אחרות? לפיד הצניעות והדמוקרטיה בעוד ההתקפלות המבישה וסיבובי הפרסה הדרמטיים שאיפיינו את מהלך ההינתקות יקשו על ניהולה של מדיניות החוץ של ישראל בעתיד, הרי הפגמים המוסריים שהיוו את המסד הרעיוני שלו - ההפקרה וההפקרות - יחמירו את המצב. באשר להפקרה, ניתן לומר כי עצם ההינתקות שוללת מישראל את הבסיס המוסרי לכל תביעה שתהיה לה כלפי העולם, במיוחד מן האיחוד האירופי, שלא להפקירה ולנקוט עמדה נחרצת נגד ההתעצמות - גם זו הגרעינית - של האיסלאם הרדיקאלי. ניסיונות פיוס של המוסלמים (כולל האירנים) ואף כניעה להם, תוך התעלמות מזעקות השבר של ישראל, לא יהיו אלא השתקפות של אמות המידה המוסריות שלה לעצמה, כפי שיושמו כלפי מתיישבי גוש קטיף. כזכור, "התשתית הרעיונית" של ההינתקות הייתה, כי הקרבתם של מתיישבי הרצועה, כמחווה לצד הערבי, היא אשר תביא לפיוסו ותאפשר ליתר תושבי ישראל לחיות חיים שלווים יותר. היטיב לבטא עמדה זו יאיר לפיד, במאמר שכותרתו "אל מתנגדי ההתנקות" (ידיעות אחרונות, 24.06.05), בו השתלח במי שהעזו להתנגד לפינוי הרצועה ולחורבן היישובים בה; האשים אותם ואת עצם קיומם באחריות לקורבנות הטרור, דרש מהם, בשם הערכים הדמוקרטיים כמובן, לחדול ממאמציהם לשכנע את הציבור בצדקת עמדתם, והזהיר מפני התגובה הקשה מצד מחייבי ההינתקות, אם מהלך העקירה יוכשל. בפסקנותו קבע לפיד שההינתקות - כלומר פירוק ופינוי מפעל ההתיישבות היהודית בעזה - "נראה לנו כסיכוי היחיד לחיות חיים נורמליים". והנה, כשנה לאחר ההינתקות, ולאחר שמימדי הכישלון החלו להתברר, כתב לפיד במאמר "דברים שאי-אפשר היה לומר בזמן ההינתקות" (ידיעות אחרונות, 13.10.05), כי מהלך הפינוי והגירוש "מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה ולשאיפה להסדר שלום, לשחיקה היחסית של צה"ל או כל אחד מן ההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב)" והודה כי "מטרתה היחידה של העקירה הייתה "ללמדם [את המתנחלים] שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה". ועתה, לאחר "השלמת המלאכה", כיצד תגיב ישראל לנוכח התייצבות הקהילייה הבינלאומית נגדה, בהכרזה כי למען פיוס עם עולם האיסלאם יש לקבל "החלטות קשות" ולעשות "הקרבות מכאיבות"? מה תאמר כאשר אומות העולם יטענו כלפיה, כי גם הן אימצו ביחס למפעל הציוני בישראל "תבנית מחשבתית" דומה לזו שאימצה ישראל ביחס למפעל ההתיישבות היהודית בעזה? כיצד תשיב על הטענה כי קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל הוא המקור העיקרי לעימות עם האיסלאם, וכי היישות היהודית בישראל היא המכשול ליציבות בינלאומית, ועל כן יש להסירה - בצער רב, כמובן - כדי להבטיח את שלומם ואת ביטחונם של האחרים? מה תענה כשייאמר לה באותה פסקנות "לפידית", שעליה לחדול מהתנגדות להחלטה ומניסיונותיה לשכנע אחרים להתנגד לה - שאם לא כן, תהיה התגובה קשה? מה תהיה תגובתה לחיווי הדעת כי פירוק המפעל הציוני ופינוי הציונים "נראה לנו כסיכוי היחיד לחיות חיים נורמליים"? ייתכן שהמדינות המצדדות בקץ המפעל הציוני גם יפגינו כלפי יהודי ישראל את אותה נדיבות שהפגינה ממשלת ישראל כלפי יהודי גוש קטיף. ייתכן כי יציעו, שהמפונים ייקלטו במתקנים ארעיים בתחומיהן, עד אשר יימצא "פתרון לכל מפונה". לשווא תסביר ישראל, כי פירוש הדבר הוא הרס חייהם של רבים, חיסול פרנסתם, וכי מפונים בגילאי 45 ומעלה, שטיפחו עסקים ועיסוקים במשך עשורים ארוכים, לא יוכלו לשקמם והם יידונו לעוני. שהרי בשעתם לא שעתה ישראל לטיעונים דומים בנוגע לגורלם של מתיישבי עזה. לשווא תצביע ישראל על הישגיה המפוארים במדע ובטכנולוגיה, על תרומתה הרבה לרפואה ולחקלאות, ועל גובה המחיר וגודל האובדן שעלולה האנושות כולה לשלם בגין ביטולה של המדינה היהודית. שהרי ישראל עצמה התעלמה מנימוקים דומים בדבר הישגיהם של תושבי גוש קטיף בחקלאות ובייצוא, ומקומות העבודה שהם סיפקו לאוכלוסיה הערבית המקומית. לשווא תנסה ישראל לסתור טענות, שהקרבתה תשפר את מצב הביטחון בעולם. לשווא היא תנסה להוכיח, שהאינטרס הביטחוני של העולם החופשי מחייב אי-כניעה לדרישות להפקרת ישראל והתנגדות תקיפה להתעצמות האיסלאמית. לשווא היא תנסה לשכנע שעוצמה זו תכוון, בבוא העת, נגד המפייסים עצמם. שהרי אותן אזהרות נשמעו מפי המתנגדים להינתקות; הם הזהירו, שהקרבת המתיישבים לא תשפר את ביטחונם של שאר אזרחי ישראל, אלא להפך; הם הזהירו שמחוות הכניעה ומאמצי הפיוס יביאו רק להתגברות ירי הרקטות, הם הזהירו מפני השתלטות הגורמים הרדיקלים שייראו בהינתקות ניצחון; והם הזהירו מפני הברחת נשק והצטברות אמל"ח, אשר יהוו איום על תומכי ההקרבה עצמם. אולם, אזהרותיהם נדחו. כך, תתקשה ישראל להדוף קריאות בדבר הכדאיות הכללית שבביטולה, לאחר שהיא עצמה אימצה נימוקים דומים כדי להצדיק את מחיקת הקהיליות היהודיות של גוש קטיף, דוגית ואלי-סיני. הבוחר כמכשיר ההשחתה של הבחירות ההפקרות היא הפגם המוסרי השני שהיווה את המסד הרעיוני של ההינתקות. בעידוד "האינטליגנציה שוחרת הדמוקרטיה" הוכתם ההליך הדמוקרטי בישראל, וסיבוב הפרסה שביצעה ממשלת שרון, נעשה תוך התכחשות מוחלטת להבטחותיה לבוחר וערעורו של אמון הציבור בנבחריו. אמון זה התערער שבעתיים לנוכח התגייסותם של "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" - הממסד התקשורתי, המשפטי והאקדמי (בעיקר במדעי הרוח וחברה) - לטובת מהלכיו של שנוא נפשם, אריאל שרון, במאמץ קדחתני להעניק לגיטימציה לרמיסת זכותם של אזרחים להתנגד לרודנות הגורמת להם עוול ומסבה להם נזק. על-פי פירוש מהפכני זה של העיקרון הדמוקרטי - עם היבחרו, עומדת לנבחר הזכות לנקוט צעדים שבהם יחפוץ, גם כאלה שלקראת בחירתו וזכייתו באמון הציבור הוא פסל פסילה מוחלטת, הזהיר מפני הסכנות הכרוכות באימוצם, והבטיח נחרצות להימנע מיישומם. כידוע, במשטר דמוקרטי, מועמדים למשרות שלטון אינם אמורים להיבחר על-פי נפלאות אישיותם בלבד - אלא על סמך תוכנית הפעולה שהם מציגים בפני הבוחר, גם אם אישיותם היא גורם בהתייחסות הבוחרים אליהם. והנה מתברר, כי על-פי תפיסתם של מצדדי ההינתקות, אין כל פגם בכך שהאזרח מכריע בעד מצע מסוים, אך לאחר הבחירות נאלץ לקבל את היפוכו הגמור. גם אם איש אינו מצפה מנבחר לבצע כל דבר הכלול במצע הבחירות שלו או להתנזר מכל מה שאינו כלול בו, כשהבחירות נערכות סביב סוגיות מרכזיות - והבולטת שבהן במקרה הזה היא סוגיית הנסיגה החד-צדדית מעזה - יישום עמדה מנוגדת לזו שהוצהרה במצע משמעה רמייה של הבוחרים. כך מרוקנים את הבחירה הדמוקרטית מתוכן, זורעים אדישות וניכור בקרב הגוף הבוחר ומכלים את אמונתו של האדם בכך שביכולתו להשפיע על גורלו באמצעות הקלפי. כשאין טעם ב"הענשת" נבחר סורר בבחירות הבאות וכשרשאי גם מי שנבחר תחתיו להתכחש להבטחותיו שלו - עצם ההשתתפות בבחירות הופכת חסרות משמעות, מנציחה את אי-השפעתו של הבוחר ומכשירה למעשה את אותה השחתה של ההליך הדמוקרטי.