"ברק ודיכובסקי יצרו נישואין אזרחיים בישראל"

בכנס שהתקיים (יום ד, 25.3.09) לכבודו של הרב דיכובסקי, דיין בית הדין הרבני הגדול לערעורים, חשף נשיא בית המשפט העליון ((בדימ.)) אהרן ברק, כי הציע את דיכובסקי כמועמד לבית המשפט העליון, הגם שזה אינו משפטן בהשכלתו אלא "בידיעותיו". באותו כינוס הועלתה אד הוק, בלהט רב-השיח, הצעה כי תוקם ועדה לישוב המחלוקות בין בתי הדין הרבניים למערכת בתי המשפט, ועו"ד יורי גיא רון, ראש לשכת עורכי הדין, הציע כי דיכובסקי יוכל לעמוד בראשה של ועדה זו. את הכנס פתח מנהל בתי הדין הרבניים, הרב אליהו בן דהאן אשר ציין כיצד הייטיב לשלב הרב דיכובסקי את הדין הדתי עם דין המדינה, אך מנגד "הצטיין במלחמתו על סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים", אשר ננגסות, לטעמו, בין היתר בשל מירוץ הסמכויות בין הערכאות, אשר מקנה לבתי המשפט לענייני משפחה, לדבריו, "סמכות להכנס לקרביה של הכרעת בית הדין הרבני" בכדי לבדוק אם הכריכה של נושא הממון בנושא הגירושין הייתה כנה. עם זאת, הוא מודה כי פסק הדין בפרשת פלמן מיתן את המתח בין הערכאות - וזאת כאשר קבע כי כאשר אחת הערכאות (הרבנית או האזרחית) נטלה סמכות לדון ברכוש בני הזוג, הערכאה השניה תיסוג ותכבדה. אכן, בין מערכת בתי המשפט האזרחית במדינת ישראל לבין מערכת בתי הדין הרבניים בישראל ניצח כל השנים מאבק שקט על עיצוב דמותה של מדינת ישראל. זהו אינו אך ורק מאבק על סמכות, היינו, באיזו ערכאה ידון נושא המזונות ומשמורת הילדים של בני זוג מתגרשים, זהו מאבק על עיצוב דמותה של מדינת ישראל ועל הכתבת ערכיה. החוק הוא אותו חוק, אך פרשנותו משתנה כאשר היא נדונה בבית המשפט העליון או בבית הדין הרבני הגדול לערעורים. כך לדוגמא סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד השפיטה קובע כי לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יכולת להתערב בנעשה בבתי הדין הרבניים, מקום בו אלו פעלו "שלא בסמכות". האם כאשר בית הדין הרבני פוסק כבורר בענייני ממונות, למרות שלא הוסמך לכך על-ידי המחוקק, וזאת מכוח הסכמת הצדדים הוא פעל בסמכות? בית המשפט העליון, בפסק הדין המפורסם בעניין סימה אמיר ( בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', תק-על 2006(2)), סבר שלא, וזאת היות והחוק לא הסמיך מפורשות את בית הדין הרבני לפעול כבורר. פרופ' אליאב שוחטמן, מומחה למשפט עברי אשר דיבר במהלך המושב הראשון של הכינוס, סבר שכן. בהרצאתו במהלך הפאנל הוא ניתח צעד אחר צעד את ההליכים ההיסטורים אשר הובילו לחקיקת סעיף זה וקבע כי המחוקק נתכוון לאפשר המשך מסורת יהודית בת מאות בשנים שבה יהודים מתדיינים לפי דין תורה גם בענייני מממונות ולא רק בענייני המעמד האישי. מאוחר יותר, במושבו השני של הפאנל, כאשר נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) יעלה לנאום, הוא יביע את עמדתו כי במדינת חוק לא יתכן שלאותו רכוש יהיו שני סטטוסים בשני בתי דין שונים, וכי במדינה אחת צריך להיות חוק אזרחי אחד לכל. באותה פרשה שלחה השופטת פרוקצ'יה את המעוניינים להתדיין בבתי דין רבניים בעניינים אזרחים "לפנות לבתי דין רבניים פרטיים". פרופ שוחטמן סבור כי גישה זו שגויה מן היסוד: "יש חשיבות הלכתית לקיומו של ביה"ד בעל מעמד קבוע, וזה לכבודה של מדינת ישראל שמה שהיה חוקי ולגיטימי כך וכך שנים לפני הקמת המדינה, וכך וכך שנים לאחר הקמת המדינה, יוותר על כנו". גם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, דיבר על חשיבות בתי הדין הרבניים כממשיכי מסורת יהודית ארוכה בת מאות בשנים: הוא מאזכר את השופט ((בדימ.)) מנחם אילון אשר ציין כי "חשוב מאד לראות בבתי הדין הרבניים המשך של ספרות השו"ת, המשך של פיתוח התרבות היהודית לאורך כל ההיסטוריה". דרורי ציין כי חשוב שהיהדות תתמודד עם כל בעיות העולם המודרני. מעיון היסטורי, אנו מגלים כי בימי המנד"ט קמו בתי הדין הרבניים בכדי לפסוק בכל סוגיה (וגם בכדי להתקין תקנות), וזאת כביטוי לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל. לדעת דרורי, ברמה הסוציולוגית, בתי הדין הרבניים היו צריכם להצמיח את המנהיגות של עם ישראל, אך הייתה "תקלה אחת", פסק דינו של ברק בעניין צבן נ' שר הדתות ( בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מ(4), 141), אשר קבע כי הרב עובדיה יוסף, בהיותו דיין ומכוח עיקרון הפרדת הרשויות, אינו יכול לעסוק בפוליטיקה. דרורי שואל: כיצד שופטים יכולים לכהן כראשי ועדות חקירה, אך הדיינים אינם יכולים לעסוק בפוליטיקה? הרי הם המשך של הסנהדרין שהיה כל השנים! מאוחר יותר, כאשר הנשיא ((בדימ.)) ברק יעלה לדבר, הוא יגיב לדבריו של דרורי: לדבריו, הוא רואה בדיינים שופטים כמותו, ושופטים אסורים להימצא בניגוד עניינים, ואסור להם לכהן בתפקידים פוליטיים. עם זאת מציין דרורי, הגם שהמערכת המשפטית האזרחית עושה הכל בכדי להצר צעדיה של מערכת בתי הדין הרבניים, בתחום אחד אותה מערכת מבקשת ליתן אוטונומיה נרחבת ככל האפשר לבתי הדין הרבניים: תחום התרת הנישואין. כך למשל מחזקת מערכת בתי המשפט האזרחיים את ידיה של מערכת בתי הדין הרבניים בכל הקשור לסמכויות לכפות ציות על סרבני גט. לאחרונה התאפשר מכוח חקיקה של הכנסת לעצור סרבן גט יהודי מחו"ל בארץ, ולאלץ אותו להתיר את גרושתו העגונה. אחד השיאים היה מתן אפשרות לבתי הדין הרבניים להתיר נישואין אזרחיים ללא גט לחומרא במקרים מסוימים, מה שהוביל דה פקטו להכרה בנישואין אלו. דרורי הביע את חששו ולפיו דווקא עיגון ברית הזוגיות בחוק של הכנסת תחבל בפתרון בעית העגונות: כל עוד נשים יהודיות בישראל נאלצות להינשא לפי דין תורה, סבור דרורי, אין להן ברירה אלא להיות כפופות לדין זה וכאשר הן כלואות בסיטואציה של עגינות, בית המשפט מצווה לבוא לעזרתן. אולם לשיטת דרורי, אם לנשים תנתן בחירה להינשא בנישואין אזרחיים או דתיים, מדוע תאבה מערכת בתי המשפט להיחלץ לעזרתן מקום בו 'נכלאו' במסלול נישואין בו הן בחרו? בכל הכבוד, דומה כי פה דרורי קצת הרחיק לכת. התקשרותו של אדם בקשר חוזי מרצון, אין פירושה כי הוא הסכים להכבלות לקשר זה בהמשך. היעלה על הדעת שבתי המשפט לא יחלצו אדם מחוזה כבילה מצד מעביד אך ורק משום שאותו אדם בחר בעבר מרצון במקום עבודה זה? דומה כי גם בעידן ברית הזוגיות תיעתר מערכת המשפט לבעייתן של מסורבות הגט והעגונות.