כגילוי נאות לקוראים הריני מצהיר כי אינני נמנה על מפלגת "ישראל ביתנו" ולא הצבעתי לה בבחירות. דבריי הבאים נובעים מתוך אהבה עזה לדמוקרטיה ולישראל, ומתוך חרדה מהעיוותים שמודבקים למושג דמוקרטיה במציאות הישראלית.
בישראל ישנה נטייה להעדיף את הקטבים. אין לנו אנשים בינוניים. כולם מוכשרים או כולם מושחתים. אין איש באמצע. במילים אחרות, או שהאיש המוצג לנו הוא אידיאל: חכם, מנהיג, מנוסה, האיש אליו תתקשרו בשלוש לפנות בוקר. בקיצור, אדם לדוגמא. או שהוא נהנתן, תלוש, מושחת, חושב על הכיסא. בקיצור, ימיט אסון על ישראל.
מצד אחד אנו משבחים את עצמנו על המוח האנושי והגניוס היהודי שמביא לישראל אנשים מוכשרים שיוצרים המצאות, תעשיות ויוזמות מופלאות כאן בישראל ולא ביתר מדינות העולם. ההון האנושי שלנו הוא עיקר כוחנו, כך אנו אומרים. ומצד שני, כאשר אנשים מוכשרים נכנסים לתחום הפוליטיקה, אנו משתדלים בכל כוחנו להכשילם. להאשימם, לנדות אותם. שלא יחשבו שהם חכמים מדי או טובים מדי... "בעצב ובייסורים תהיה לנו פוליטיקאי". שיטה ישראלית מקורית.
"המומחים" בנושא פוליטיקה ובחירות, ישנם בישראל שני סוגים של מומחים.
הבוחר הישראלי, הקובע את עמדתו ביום הבחירות. ו
הפרשנים, מומחים המופיעים בתקשורת לאורך כל השנה, ומסבירים לבוחר הישראלי מדוע טעה.
ליברמן וישראל ביתנו, נחשבים אצל רוב הפרשנים בישראל למוקצים מחמת מיאוס. עד כדי כך מוקצים שחלק מהמפלגות או מהפרשנים, מעצבי דעת הקהל בישראל, מטיפים לא לשתף פעולה עם מפלגה זו. בעיקר עם מנהיגה. לדעתם, הוא נחשב לאיום על שלום הדמוקרטיה. לא פחות.
העובדה שליברמן הוא מהגר יהודי רוסי עטוי זקן ועם מבטא רוסי בולט - מוסיפה לחלק מהפרשנים שלנו אישור לתדמיתו ה"לא-תקינה".
כדי להמחיש דעה זו הם מחטטים באמירות שלו ומנסים לדלות ראיה לחוסר דמוקרטיה, לאי-כיבוד שלטון החוק. קחו כל תוכנית בתקשורת עם הבעת דעות פוליטית, המתינו להופעת ה"אייטם" ליברמן ומיד תבחינו בקבלת הפנים החריפה שהאיש זוכה לה. פה ושם יש פרשנים עם צד מאוזן. אבל הרוב המוחץ - נגד. למה?
