כולנו חלק מהמשבר הכלכלי. כולנו חווים ומרגישים אותו. כל אחד על-פי מצבו הכלכלי, האישי והמשפחתי. הנתונים ידועים. מימדי האבטלה הגואים מופיעים חדשות לבקרים בכל כלי התקשורת. המראות של נזקקים, מספרם הבלתי נתפס, ההולך וגדל ככל שהמשבר הכלכלי מעמיק, איננו מנותק מההוויה שלי ושלכם. כולנו באותה סירה.
בשעה 22:00 נשמעה דפיקה בדלת. זוגתי שתחיה ואנוכי החלפנו מבטים. מה יש לחפש אצלנו בשעה זו..?? מי איבד את הדרך? ועוד בקומה 7 בבניין רב קומות. פתחתי.
מולי עמדה אישה קטנה. עייפה. מותשת. מבט מוטרד ונבוך. אמא חד הורית. בבקשה נדבה.
לשנייה. רק לשנייה אחת קצרה, חלפה המחשבה, תמיד אותה מחשבה, האם מבקש הנדבה מתחזה? נוכל? אחד ממבקשי הנדבות המקצועיים בצמתים, שהחליט לשדרג את גיוס התרומות...? לא. זה אמיתי. הכאב והמצוקה אמיתיים. רואים. אי-אפשר להסתיר.
ואז מיד מגיעה המבוכה, כשהיד מושטת לארנק ומוציאה את השטר הגדול ביותר שהיה שם. לא הייתי רוצה להיות במקומה. לא מאחל לאף אחד להיות במקומה. היא לקחה את התרומה, הודתה, זוגתי הציעה לה גם לשתות, שאלה אם אפשר לתת לה משהו נוסף לדרך, אמרה תפוז. נתנו בשמחה. הלכה.
נשארה ההרגשה הנוראית של אחרי. כמה שלא היינו נותנים - זה לא מספיק. לא יכול להספיק. כי אסור שבישראל 2009 יתרחשו מראות כאלו. אין סיבה זה יקרה; לא מתקבל על הדעת. תגידו שאני נאיבי (ואני לא) תגידו שזה טבעי, תמיד יש עניים ונזקקים, חוקי הטבע.
אז זהו. שלא. אני לא מוכן לקבל את זה. אין סיבה שזה יקרה. שלא יספרו לי ולכם סיפורים. כשרוצים - יש כסף. זה עניין של סדרי עדיפויות ורגישות חברתית. זה הכול. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.
בשעה 22:00 בלילה, ערב חג, התביישתי להיות אזרח ישראלי. כאבתי את כאבה של אותה אם חד הורית אמיצה, הנלחמת את מלחמת הקיום של משפחתה, במדינה שאין בה חמלה, ואין בה מדיניות רווחה בונה. עד שהעוני והכאב לא דורכים על מפתן דלתך - אתה לא חווה את זה כפי שזה. במלוא העוצמה והכאב.
בישראל שלי ושלכם - אסור שזה יקרה. חג שמח.
