זה מדבר וזה בא, התבשרנו כי פרופ' אריק כרמון (או ד"ר? גם זה לא ברור), נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מקבל משכורת שהיא בערך פי עשרים ממשכורתי, משכורת החברים והשכנים שלי ושל כל האנשים שאני מכירה מסביב בשכונתי, משהו שרומז שהוא כפי הנראה 'מזן מיוחד' וזקוק להרבה יותר כסף מכל אדם רגיל וממוצע.
דמוקרטיה אינה אך ורק עניין פילוסופי לענות בו. מידת הדמוקרטיות של חברה תלויה בשוויון כלכלי יחסי ובפערי שכר נמוכים.
כל הדיבורים היפים על 'דמוקרטיה' אינם שווים כאשר לאדם אין כסף. למעשה, בישראל ישנם שורה של מנגנונים, אשר שוללים זכויות יסוד מאנשים עניים, למרות שהם מוצגים כמנגנונים "אובייקטיבים" לחלוטין.
כך לדוגמא, אלפי נערים ונערות, ילדים וילדות מושמים מידי שנה במעונות נוער נעולים, וזאת בהוראת פקידות סעד, אשר יש הטוענים כי בתי המשפט מהווים חותמת גומי עבורם(לא בדקתי טענה זו עד תום, עם זאת, רשת האינטרנט והשיח הציבורי מלאים כרימון בתלונות כאלו).
שלילת חירותו של ילד, לא משנה כמה "מופרע" הוא יצויר בעיני פקידות הסעד, הוא מעשה שלא יעשה (אלא במקרים מאד מאד נדירים, שדרושים שקילה בכובד ראש ולא חוות דעת קצרה של פקידת סעד וחותמת גומי של שופט).
שלילת חירות סיטונאית של בני נוער במוסדות סגורים ונעולים, תוך פגיעה בזכויות היסוד שלהם פירושה הוצאת אותם בני נוער אל מחוץ לכלל אשר החוקים והכללים של דמוקרטיה-ליברלית חלים עליהם.
כל זה מתאפשר משום שאותם בני נוער נולדו למשפחות עניות, משפחות אשר נזקקות לשירותי הרווחה ועל כן מצויים תחת פיקוח הדוק, וזאת להבדיל ממשפחות עשירות אשר יכולות לקנות את חירות ילדיהן בכסף שכן כל בעיה נשמרת במשפחה ומטופלת באופן דיסקרטי על שליפת הצ'קים השמנים לאנשי מקצוע פרטיים.
גם תוכנית
ויסקונסין מהווה דוגמא לאופן שהדמוקרטיה היפה מבית מדרשם של יפי הנפש המשכילים ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה" אינה רלוונטית לעניים. כאשר אדם עני, והוא זקוק להבטחת הכנסה, והמדינה כולאת את חירותו בתוכנית שיטורית ודרקונית כגון 'ויסקונסין', כל הדיבורים היפים על כבוד האדם, חירותו, זכותו לפרטיות, לכבוד, לאוטונומיה אישית אינם רלוונטיים. בכדי לקבל את ה 2000 שקלים החודשיים שלו, שבקושי מספיקים לקיום דחוק ולא מכובד בעליל, הוא נדרש להיות שבוי בגחמות פקידים אשר טופטף להם כי מדובר באדם "טפיל" שיש לחנכו מחדש.
כלומר יש אנשים שמאבדים דה-פקטו את חירותם תמורת 2000 שקלים לחודש, וזאת משום שאינם יכולים להשיג עבודה בשוק החופשי כי הם מבוגרים מידי, לא 'יצוגיים', לא יהודים-אשכנזים וכדומה, והנה אריק כרמון מרוויח פי 50 או 60 או 70 לחודש מקצבתם החודשית, והכל בשביל ישיבה בנונשלנט ליד שולחן עבודה מהודר ועיסוק בעניינים אקדמים, ומבלי שהוא מעולם טבל את ידיו בלכלוך, בחרא, בזבל ובבוץ, משהו שמאות אלפי אנשים בישראל נאלצים לעשות תמורת קיום דחוק מאד (בויסקונסין לדוגמא שולחים אנשים בכפייה לנקות שירותים בקניונים, ומביקורי בקניונים אחת להמון זמן, תוך התוודעות למצב המזעזע של השירותים שם, אני סבורה שלהעמיד אדם בסיכון תברואתי של שהות בשירותים אלו במשך 8 שעות ברציפות, וזאת בתמורה לשכר מינימום בקושי, זו
התעללות דה-פקטו בו).
שלא לדבר על עובדים עניים, אלו שעובדים בעבודות דחק תמורת כלום כסף, ואשר מסגרות העבודה שלהן הן מסגרות שיטוריות מאד ומשפילות מאד (הדברים האלו תוארו בספרה של ברברה ארנרייך, כלכלה בגרוש, וכן בסרט 'זהב לבן עבודה שחורה' אשר מתאר את תנאי העבודה במפעלי ים המלח של האחים עופר, החברים במועדון 'הלקוח המתמיד' של רכישת נכסי המדינה בפרוטות).
עבודות דחק מאופיינות בשיטור רב מאד- על העובד נאסר ללכת לשירותים או לשבת ללא אישור המעביד, וכל 8 או 10 שעות העבודה שלו משוטרות ברזולוציה של 1 ל 1. הגם שאין כל ספק שבמקום עבודה צריכה להיות מסגרת נהלים מסוימת, אשר תאפשר לעבודה להתקיים, אין שום הצדקה לשיטור הדוק כל כך שלא נועד אלא לשבור את רוח העובד, ולשלול ממנו כל אמצעים או כוחות להתארגן בבוא היום אל מול מעבידו, ואשר אינו תורם בכלום ליעילות העבודה (אלא להפך, שובר את רוחו של העובד, גם על חשבון יעילותו למקום העבודה).
כך שכל מה שאריק כרמון הנכבד יודע על "דמוקרטיה" מספרים אינו שווה דבר.
אני מציעה לכרמון לעשות את אותו הדבר שעשתה בזמנו ברברה ארנרייך, קרי לגזור את כרטיסי האשראי שלו ולנסות לעבוד פעם אחת בעבודות דחק תמורת 3000 שקל בחודש, שגם הם לא יציבים.
הוא ילמד (על דרך השלילה) הרבה יותר טוב מהי דמוקרטיה, אם יבין כיצד היא נשללת מעניים וממוחלשים, מאשר אם ישב על שמנת שמרבית אזרחי ישראל במדינה ה"דמוקרטית" (שהוא כה מתימר להבין) אינם יכולים אפילו לדמיין אותה.
