מעמדה וכוחה של האוליגרכיה המשפטית הן כבר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. היועץ המשפטי הוא המחליט את מי יש לחקור, את מי יש להעמיד לדין ומי פטור מעונש זה. על איזה חוק יש להגן ואיזה לנסות לבטל. ואם היועץ המשפטי כך, קל וחומר בית המשפט העליון על האקטיביזם השיפוטי שלו.
אחת הדוגמאות מעוררות הפלצות של האוליגרכיה המשפטית קשורה בפרשת נישואי ערבים-ישראלים לנשים פלשתיניות ממדינות סמוכות. משרד הפנים נהג לשלול אזרחות של אזרחים ערביים מישראל הנישאים לבן זוג מהשטחים. כך נוהגות הרבה מדינות עם פחות בעיות ביטחוניות משיש לנו, כמו נורבגיה למשל (וגם בבריטניה מעמידים קשיים רבים בפי נישואי הגירה). חלק מבני הזוג פנה בעתירה לבג"צ. השופט העליון ברק נזף במשרד הפנים. האם אפשר להעלות על הדעת - שואל השופט המלומד - שישראלית תינשא לגבר בקליפורניה ומשרד הפנים האמריקני ישלול את האזרחות מן האמריקני שנשא את הישראלית?
אכן, החלטה יפה ונאורה, ההולמת את הנאורות של בית המשפט העליון. אך הבה ננתח את הרקע לעתירה ואת משמעות עמדת בית המשפט העליון. אין זה סוד כי מזה שנים קיימת הסתננות איטית וקבועה של תושבי השטחים לתחום ישראל. הסתננות זו נעשית בדרכים רבות ושונות - אחת מהן היא בדרך של נישואים. ההסתננות מאיימת על עצם קיום המדינה. ביום בהיר אחד נמצא עצמנו מול עשרות כפרים לא חוקיים שח"כים ערביים תובעים לתת להם לגיטימציה. נמצא עצמנו מול אוכלוסיה ענקית אשר מממשת את "זכות השיבה" בלי שום הסכם.
האינטרס העליון של המדינה הוא לעצור את ההסתננות הזו. אם גבר ישראלי התאהב באישה מהשטחים יואיל בטובו לעבור לגור במדינה הפלשתינית ולקבל את האזרחות הפלשתינית או הירדנית. ההשוואה לקליפורניה היא יפה אבל לא חכמה. על קליפורניה לא מאיימת בעיה קיומית מישראליות הנישאות לאמריקנים.
אבל מה שאומר השופט אהרן ברק: אתה שר הפנים, שנבחרת על-ידי הציבור הישראלי כדי לדאוג לאינטרסים של ישראל ולהגן על קיומה, לא תחליט מה לעשות. אני, השופט ברק, הפועל על-פי עקרונות מוסר אוניברסליים אומר לך שאין לשלול אזרחות ישראלית מישראלי הנושא אישה מהשטחים. ואכן עד 2009 יש כבר 300 אלף זוגות כאלה.
וזו רק החלטה אחת מרבות (כמו למשל החיוב למכור אדמות קרן קיימת לערבים) ההולכות ושוחקות את האופי היהודי של המדינה ואולי את עצם קיומה.
מי קובע מה יעשו בלבנון האוליגרכיה הצבאית הלכה והתנפחה במרוצת השנים וקיבלה תאוצה אחרי הסכם אוסלו. המעורבות של הגנרלים בהחלטות מדיניות גרמה נזק הן לצבא והן לתהליכים המדיניים. אך מעל לכל הגדילה את כוחה של האוליגרכיה הצבאית כגוף המכתיב את עמדותיו לממשלה ולחברה הישראלית.
עליית נתניהו לשלטון (בפעם הראשונה) עוררה תקווה כי הוא יצליח להוציא את הצבא מן הפוליטיקה, לסגור אותו במחנות ולהחזירו לתפקידו הטבעי - שמירת הביטחון והכנות למלחמה, בהתאם להנחיות הדרג המדיני.
זה היה חלום באספמיה. הגנרלים כבר מורעלים מן הכוח הפוליטי שקיבלו. כל סגן אלוף כבר מחשב את הקריירה הצבאית שלו מתוך פזילה לקריירה פוליטית עתידית. האלופים כבר לא מתאימים את צה"ל לדרישות הדרג המדיני אלא מכתיבים לדרג המדיני מה לעשות. נתניהו בחר לשר ביטחון באיציק מרדכי, אלוף מתוסכל בעל אגו נפוח. על כוחה של נפיחות זו למד נתניהו באחד האירועים הקשורים בלבנון.
נתניהו נתן הוראה כלשהי ומרדכי פשוט ציפצף. ואז התברר כי לראש הממשלה אין בעצם מעמד כלפי כוחות הביטחון. כל הוראה שלו צריכה לעבור דרך שר הביטחון. ירצה יקיים. לא ירצה לא יקיים. וכך הגענו למצב שרמטכ"ל אחד העז להכריז לאחר שחרורו כי ראש הממשלה מסוכן למדינה. ושר ביטחון אומר לראש הממשלה תסתכל לי בעיניים ומתיימר לטעון כי הציל את המדינה מיוזמות מסוכנות של נתניהו.