פסח בפתח. אירוע אנושי מחונן, שעניינו עבדות וחירות, על מובניהם השונים וארוע היסטורי שנוי במחלוקת.
נאמר במקורותינו "סוף מעשה במחשבה תחילה", משפט פשטני כמעט. המשפט מנוסח הפוך לתוכנו. האם משמעותו היחידה תחילה חשוב ואחר עשה? האם ואיך זה מתקשר למעבר מעבדות לחירות? מה לזה ולמצבנו היום ערב פסח תשס"ט.
כל עוד נהיה נכונים "לקנות" שקרים כמו השקר שמוכרים לנו, שהתחלואים מקורם בשיטה כזו או אחרת, ולא בבני האדם, נישאר בתוך עבדות המחשבה.
בתנ"ך, שאנו מרבים להללו וגאים לנכסו לעצמנו, כספר החיים והאמונה, חסרה מידת חיים מהותית, חיונית לשרידות, מידת הסבלנות!
איני זוכר איזכורים משמעותיים אם בכלל לסבלנות, ייתכן שישנם כאלה, אולי בספר משלי? אולי משום שסבלנות משדרת מידה של היסוס? והספר מתיימר לתת מענים ברורים למצבים ואירועים בחיינו כפרטים חולפים ובחיי אומתנו המתמשכים...
זכורני, עת למדתי את בתי בילדותה את סודותיו של הזמן החולף באמצעות קריאת השעון החוגתי (אנלוגי), התרעמה הילדה על המחוג הדק והאדום (מחוג השניות), למה הוא ממהר? לאן הוא רץ? בעוד שני חבריו הגדולים והמכובדים ממנו, סבלניים ואינם רצים...
אומות העולם משולים לאותו השעון שמחוגיו נעים באיטיות, העם היהודי משול בעיני לאותו מחוג שניות תזזיתי חסר סבלנות...
עם עושה מעשה, יורד מצרימה לשבור שבר ונתקע שם למשך ארבע מאות שנה של עבדות, של קיבעון חשיבה, של סגידה לקיים, למוכר. תקופה חשוכה ללא ספק, אבל הרי רוב חוכמת הרוח והספר של העם היהודי נוצרה דווקא בתקופות "החשוכות" של "שיעבוד" במחשבה הלאומית שקבעה אותו בגלותו.
תקופות יצירה וטיפוח של אידאולוגיות חברתיות, הן התקופות בהן המחשבה האנושית מצליחה לנתק את כבלי השיעבוד ולצאת לחירות.
משכנן ההיסטורי של חירויות המחשבה הוא קצר בדרך-כלל, ועומד ביחס הפוך לעוצמת השינוי, שהן מחוללות, ולטווח הזמן הארוך שלמשכו הן מותירות את רישומן.
המסקנה המתבקשת, היא שהתקופות ההיסטורית האנושיות הארוכות ביותר, מאופיינות בשיעבוד המחשבה לתובנות שקדמו ובסגידה וטיפוח, ועל-פי רוב ניפוח לצרכי התאמה ושליטה ושמירת הקיים.
המעש האנושי ההיסטורי, הוא תוצר של המחשבה האנושית ושל התנגשות בלתי נמנעת, בין חשיבה קיימת ("שמרנית") לבין חשיבה חדשנית ("מהפכנית"). מאבק חברתי לעיתים, עקוב משנאה זעם ודם בין מעש מהפכני למעש השמרני, על-פי רוב, חירות המעש ששואפת לערער, להחליף את המעש "המשועבד" לדוגמות קיימות, ויעשה הכל לשמרן.
ניתן להגדיר באופן תיאורטי ארבעה מצבים שניתן לשייכם לדוגמאות היסטוריות ידועות ומקובלות:
- מצב בו החברה שרויה בשיעבוד המחשבה ושיעבוד המעש. המצב היציב ביותר האנושי חברתי "הטבעי" והמתמשך לאורך דורות ושנים. תקופת השיעבוד במצרים. מלכות בית דוד ומלכות שומרון. תקופת הגלות השנייה שניתן לחלקה למספר תקופות ביניים.
- מצב בו החברה שרויה בתהליכים של חירות המחשבה ושיעבוד המעש. זהו מצב של היסדקות היציבות הקיימת. אורך בו מתחילות להתהוות המחלוקות על-רקע אי-נחת של חלקים גדולים בחברה, צפות מחשבות חדשות, אך השמרנות עושה ככל יכולתה לשמר את הקיים המוכר והידוע. זהו מצב שיכול להימשך אף הוא לאורך דורות רבים אך מטבעו יהיה קצר יותר מקודמו. תקופת ההתנחלות והשופטים, מעזרא ונחמיה עד סוף תקופת בית חשמונאי. תקופת ההשכלה באירופה.
- מצב בו החברה שרויה בשיעבוד המחשבה וחירות המעש. מטבעו מצב ביניים קצר וזמני. גלות בבל והשיבה ממנה. תקופת הורדוס עד לחורבן בית שני תקופת המרד הגדול. תקופת הקמת המדינה עד למלחמת יום כיפור.
- מצב בו החברה שרויה בחרות המחשבה וחירות המעש. זהו מצב מהפכני, הבלתי יציב ביותר האפשרי, שיוצר את התמורות החזקות ביותר בפרקי זמן קצרים ביותר ולכן קיימת "סכנה" מתמדת "לטבעיותן האנושית" של תמורות אלה ולהשתרשותן. תקופת הנדידה במדבר. תקופת כיבוש הארץ וההתנחלות. תקופת היווצרות הנצרות, תקופת היווצרות האיסלאם, תקופת הציונות וההתיישבות בא"י. המהפכה הקומוניסטית לשלוחותיה. מלחמת העולם השנייה והשואה.
אלה מצבים מאפיינים, שמטבע האדם והחברה האנושית, באים והולכים משתנים ומתחלפים במחזורים, שאני מאמין שניתן לאפיין אותם בחוקיות סוציולוגית כזו או אחרת. ומכאן הניסוח הפתלתל לכאורה של "סוף מעשה במחשבה תחילה" (הסוף בתחילת המשפט והתחילה בסופו). כל מחזוריות מתאפיינת בסוף והתחלה שמשתנים ומחלפים בחוקיות מעין פיסיקלית.
חזרה לדימוי השעון ומחוגיו הנעים כל אחד בקצבו, לסבלנות של חברות הומוגניות בעלות נחלה מוכרת, מסורת ותרבות ארוכות שנים, מטבען שמרניות, מחד. לתזזיתיות של חברות הטרוגניות אנרגטיות שנאבקות תדיר למעמד הכרה נחלה וביטחון, רגישות ופתיחות לשינויים ולשיפורים, מאידך.
המחשבה המשועבדת תמצא הבנה רבה בסבלנות ותחבור אליה בקלות יחסית. לעומתה המחשבה המשוחררת המורדת, תדבק לקוצר הרוח, לא תוכל להמתין משתוקקת לראות בהתממשות חלומה וחזונה.
החברה שלנו שרויה כיום בתקופה של "אובדן האידיאולוגיות", הגדרה מקלה למצב של שיעבוד המחשבה, אליו נקלענו וביטויו המשמעותי הוא במעשה המרכבה של ממשלת הימין הבלתי משילה, לכאורה לפחות, שהקים לנו נתניהו.
התירוץ השקרי שחוזרים ומציגים לנו הפוליטיקאים, כאילו השיטה היא לבדה "אחראית", אינו יכול לטשטש את הסימנים המתגברים של שיעבוד המעשה שפושה בנו.
בחירתה של מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק, נגד כל היגיון אידאולוגי, להעדיף את "העשייה" בממשלה, הוא סימן נוסף לשיעבוד המעשה אליו נקלענו.
כל שנותר לנו זה לקוות שזה יהיה לפרק זמן קצר, אולי מחמת אופיינו הלאומי התזזיתי חסר הסבלנות, או קשיינו הקיומיים, שלא יאפשרו לנו להתחבר לאורך זמן לשיעבוד המחשבה והמעש.
