בשנת 1996 פשט מחלק מוסר של היחידה המרכזית בתל אביב על בית הבושת טרופיקנה. מטרת הפשיטה הייתה חילוץ שני קופי מקוק קטנים שהיו במקום. הקופים הוחזקו בכלוב בלובי ונועדו לשעשע את הלקוחות הממתינים. בעל המקום, ג'קי יזדי, רכש אותם כפי הנראה מקרקס רוסי שפשט את הרגל.
בשנת 1999 העניק יזדי ראיון לכתבת דיאן סויר מרשת ABC NEWS האמריקנית. הוא לא ביקש הצללה של פניו או של קולו, כמקובל בראיונות מעין אלו, כי אם ההיפך הוא הנכון: הצטלם בפנים גלויות, סיפר על בית הבושת שהוא מנהל, על הקשיים הקיימים בו, על המסמכים המזוייפים שהוא רוכש עבור הנשים, אישר כי הוא קונה את הנשים המועסקות אצלו בזנות מחבר המדינות ואף הראה לדיאן סויר ולצוות הצילום היכן מצוי המסתור בקיר בו הוא מסתיר את הנשים השוהות בישראל שלא כדין כאשר המשטרה מגיעה לביקורת במקום. בתשובה לשאלת הכתבת, סיפר שבשנתיים האחרונות נעצרו בבית הבושת שלו כמאה נשים ששהו בישראל שלא כדין; הוא עצמו לא נעצר ולו פעם אחת.
הקופים שנלקחו מטרופיקנה הועברו למקלט בפארק הקופים בבן שמן. הם למדו שם את מה שנחסך מהם בתקופת השבי - כיצד ליצור קשר עם בני מינם, לגעת, לתקשר, לשחק. הנשים, לעומתם, נותרו בשבי: הן נסחרו, הוזנו, נאנסו, הוכו, נעצרו וגורשו. התעניינות כלשהי בגורלן החלה רק חמש שנים מאוחר יותר, עם פרסום דוח מחלקת המדינה של ארצות הברית בנושא הסחר בנשים במדינות העולם השונות. מקלט מיוחד עבורן הוקם רק שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 2004.
הפרימטולוגית מפארק הקופים סיפרה בראיון עימה, כי הבינה את היקף בעיית החזקת הקופים בשבי בישראל כאשר ראתה את מספרם הרב של הקופים שזרמו למקלט. מכיוון שבישראל קופים אינם גדלים על העצים, היא הבינה עד מהרה שכל קוף שמגיע אליה, הוא תוצר של חוסר אחריות. משטרת ישראל, לעומתה, לא הפנימה עד לאחרונה תובנות דומות שנדרשו ביחס לקרבנות הסחר: הן לא נולדות כאן. הן לא גדלות על העצים. הן לא "תיירות" גרידא. היא לא הבינה (או שמא לא רצתה להבין) כי יש אנשים שקונים אותן ומוכרים אותן; כי יש להקדיש משאבים לחקירת פרשיות סחר; שצריך לחלצן מן המקומות בהם הן מצויות; להעבירן למקלטים המיוחדים לצרכיהן; שצריך להגן על זכותן של הזונות לחיות.
במדינת ישראל של שנת 1996, ככל שהדברים נגעו לאכיפה משטרתית, נראה כי השתלם יותר להיות קוף מאשר זונה. מעט מאד השתנה מאז.
