פעם שנייה - עונש מוות!

חירות אינה חופש בתפילותינו אנו מכנים את חג הפסח "זמן חירותנו". המילה חירות איננה מופיעה כלל בתנ"ך, אך היא רמוזה ארבע פעמים (מתאים לפסח) בפרשיות יציאת מצרים, בחנייתם לפני "פי החִירוֹת", כמצוטט לעיל. רש"י (לעיל) פירש את שם המקום לשם המאורע: "ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין". החירות בפסח נזכרת במשנה (פסחים פ"י מ"ה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח... שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו; הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה וגו'". ודוק, היציאה מעבדות היא לחירות, ולא לחופש! החירות עמוקה הרבה יותר מחופש, שהוא לעתים חסר מעצורים וחסר גבולות. "אנו יכולים למצוא עבד משכיל ברוחו שהוא מלא חירות. ולהפך, בן-חורין שרוחו היא רוח של עבד" - כך התבטא הראי"ה קוק זצ"ל (מאמר 'חירותנו', מאמרי הראי"ה א' עמ' 157). החירות איננה חופש נטול עול. מוכרים דברי המשנה (אבות פ"ו מ"ב): "'חָרות על הלוחות' - אל תקרא חָרות אלא חירות, שאין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". העוסק בתורה איננו חופשי. אדרבה, עוּלה של תורה מכביד ומגביל את האדם בסד של איסורים ומצוות. אף על-פי כן - הריהו בן-חורין! חופש לפולארד בן החורין בשבתנו אל שולחן הסדר "דרך חירות" נשייר מקום נחוש בלבנו לשני אחים-יקרים כלואי מלכות, ולא הרי זה כהרי זה; הלא המה יהונתן פולארד וגלעד שליט. על יהונתן, מתלבש יפה פסוקו של הרב קוק שצוטט: "עבד משכיל ברוחו שהוא מלא חירות". מדינת ישראל בוגדת למעלה מ-23 שנה (מ-85) בשליחה ובעבדה. ומי עומד נגדה? ארץ החירות, שסמלה הוא 'פסל החירות' - ארצות הברית של אמריקה. ארה"ב פעלה לשחרור רבי מרגלים ומרצחים בכל העולם, כולל שפוטי דם-על-הידיים בישראל. אך כאשר השחרור נוגע לכבודה העצמי וליוקרתה - הריהי כירודה שבעמים, עקשנית למעלה מ-23 שנה! והאשמה בנו; לא עשינו הכל, ה-כ-ל, להוציאו מעבדות לחופש, הגם שנשמתו "מלאה חירות", גאווה יהודית ולאומית. על כולנו מוטלת החובה 'להקים רעש' כלפי... ממשלת ישראל! "להוציא ממסגר אסיר" (ישעיה מב,ז) ומכאן לכלוא הקריטי, הנתון בסכנת חיים, ליקיר לבבנו גלעד שליט הי"ו (=ה' יחייהו וינצרהו). פולמוס דרמטי ניטש בחודשים האחרונים בין מחנה 'שחרור גלעד כמעט בכל מחיר' לבין 'נפגעי הטרור' וביטחוניסטים המזהירים מפני התוצאות. הדילמה קשה כשאול, והשטן משחק אתנו פוקר; משאיות (של אסירים משוחררים) תמורת דם... מרבים לצטט את ההלכה ש"אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם", כדי לא לגרום חטיפות נוספות. עמדתי היא שהלכה זו איננה חלה מול סכנת חיים, ובוודאי לא ביחס למדינה ש'חתמה ערבות לחייליה' בשלחה אותם למשימתם. ועוד, עיקרה של ההלכה הוא בקשר למצוות צדקה ולא למצוות הצלה, עד כמה מטילין חובה כספית על הציבור. ולענייננו אומר: לאחר הרהורים נוקבים והתלבטות קשה אני מצרף דעתי למחייבים שחרור גם במחיר מופקע, כולל שחרור כאלו ש"ידיהם דמים מלאו". לאחר 1,000 ימים הגענו לקצה גבול הסיבולת ואין ברירה! לשחרר! כך אמרתי למשפחת שליט באוהלה הירושלמי, ואני שב ואומר באזני הממשלה החדשה, המוצגת בדיוק ברגעי כתיבת השורות. אבל, וכאן לב רשימתי להיום: אציע לחוקק חוק משוריין מפני בג"צ שמחבל אשר שוחרר בחילופי שבויים, אם ייתפס שנית בפעילות חבלנית עויינת (כולל סיוע בדרג ב') - אחת דתו להמית! ודת בני משפחתו לגלות וכל רכושם יחרם! מי שקיבל את חייו החופשיים במתנה ושב ויורק בפני משחררו - בן מוות הוא! חוק כזה הוא הומניטרי! הוא יעיל! הוא צודק! ואפילו ה'עולם' יבין!