חוש הומור נדיר למדי בדברי חז"ל, אם כי איננו נעדר מהם לחלוטין. אחד המדרשים היותר מבדחים מתאר את שאירע בליל הסדר הראשון, שקדם ליציאת מצרים. על-פי המדרש, לאחר מכת בכורות התרוצץ פרעה בין בתי היהודים בארץ גושן ושאל היכן משה ואהרן. העבדים-לשעבר ניצלו היטב את ההזדמנות ו"טירטרו" אותו מצד לצד, עד שרק בקושי רב מצא את שני המנהיגים.
חייבים לומר, שפשט המקרא אינו תומך בסיפור זה, שהרי נאמר במפורש "ויקם פרעה לילה... ויקרא למשה ולאהרן לילה" - הם באו אליו ולא הוא אליהם. אך בכל זאת, נעים לחשוב על המלך מוכה ההלם, שוודאי לא נראה במיטבו, כאשר הוא מסתובב אנה ואנה לקול מצהלות ילדי ישראל.
מכל מקום, מעניין יותר וחשוב יותר לראות מה אמר פרעה למשה ולאהרן באותה פגישה לילית. "קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני ישראל, ולכו עִבדו את ה' כדַבֶּרכם. גם צאנכם ובקרכם קחו כאשר דיברתם ולכו, וברכתם גם אותי". ההתחלה ברורה: זוהי כניעה מוחלטת וללא תנאי, היענות לדרישה לאפשר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים ולעבוד את ה'. (משה מעולם לא ביקש שחרור מוחלט ופרעה מעולם לא העניק אותו, אבל זה נושא בפני עצמו). אבל מה שייך כאן "וברכתם גם אותי"?
רש"י במקום מסביר בקיצור בשם מדרש ההלכה, המכילתא: "התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור". הרי כל בכורות מצרים מתו, "מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור". הבכור היחיד שנותר בחיים היה פרעה עצמו. כעת הוא חושש לעורו וממש מתחנן שבני ישראל ייצאו, לפני שגם הוא ימות.
אין זו נקודה שולית כלל ועיקר. זהו הנימוק היחיד שנותן פרעה להסכמתו ליציאת בני ישראל. כאשר אמרו לו חרטומיו לאחר מכת כינים "אצבע אלוקים היא" - לא התייחס פרעה לכך שכוח אלוקי נלחם נגדו. כאשר יעצו לו עבדיו לאחר מכת הברד "שַלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים?" - התעלם פרעה מדבריהם. גם כעת הוא אינו מסביר פרעה את החלטתו בהכרה בכך שהאלוקים התייצב מולו וגם לא בנזקים האדירים שנגרמו למצרים. הסיבה היחידה: "שלא אמות, שאני בכור".
