איך אומרים,
'הגדה של פסח' או 'אגדה של פסח'? אומרים 'הגדה', להגיד; כי זה מה שעושים בליל הסדר - מקיימים את המצווה החינוכית של היום: (שמות י"ג) [ח] וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. בכל יום אנחנו מצווים על חינוך הדור הבא, אבל בחג המצות זה מודגש במיוחד. כי הרעיון של גאולת הגוף והרוח מכבלי שיעבוד מצרים או שיעבוד בכלל, הוא העומד בבסיס קיומו של עמנו לכל אורך ההיסטוריה, ואנחנו מצווים להנחילו לדור הבא. שיידעו שהמצב הנכון עבורם הוא מצב של חירות. וגם אם וכאשר נמצאים בגלות ובשיעבוד כזה או אחר, זה יכול לתפוס את הגופים בלבד, לא את הרוח, שאמורה להישאר חופשייה ומשוחררת מכבלי השיעבוד. זה לא מובן מאליו - החירות הזאת של הרוח, צריכים להתאמץ כדי לזכות בה, וזהו המסר של חג המצות בכלל ושל סדר פסח בפרט.
בע"ה נביא כאן כמה רעיונות חסידיים בפירוש קטעים מההגדה, וה' יתברך יעזור שזה יהיה לתועלת הקוראים.
הניב השימושי מאוד בימים אלו, 'סדר פסח', כולל בתוכו סתירה פנימית לכאורה;
אם סדר אז לא פסח (מלשון פסיחה ודילוג) ואם פסח - היכן הסדר?! אכן, הסדר אמור לשלוט ביד רמה בכל פעולות הלילה הזה כדלקמן, ואודות הפסיחה המוצעת נדבר בהמשך בע"ה. סדר הפעולות בערב זה עקרוני עד כדי כך שמכריזים עליו מראש במעין כותרות: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שלחן עורך, צפוּן, ברך, הלל, נרצה. ט"ו פעולות שהולכים לעשות לפי הסדר שהכריזו מראש, כאשר חלקן אורכות שניות ספורות וחלקן מתמשכות, אפילו מאוד, כמו למשל 'מגיד', אמירת ההגדה הארוכה בשעה שהקיבה מקרקרת ברעב.
כאמור, המגמה הכללית והמודגשת היא חינוכית. על כן משנים מהמנהג המוכר כדי להתמיה את התינוקות עד שישאלו "מה נשתנה" ובכך יתנו לנו הזדמנות להשיב להם בסיפור הארוך שמתחיל בציון העובדה ש"עבדים היינו לפרעה במצרים". אבל לפני כן אומרים: הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים (זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים) וכו' ורק אחר כך באות הקושיות של הילדים. כידוע,
בימינו המצה יקרה יותר מלחם. ומי שמקפיד על מצה שמורה, המחיר גבוה הרבה יותר, אז למה קוראים לה לחם עוני? הטעם הוא, אומרים המפרשים, שבמצרים היו לחוצים בזמן, כי היו משועבדים, ולא יכלו להמתין עד שיתפח הבצק בטרם יאפו אותו, לכן אכלו מצות דרך קבע. הם נהגו כך כי היו עניים ואנחנו נוהגים כך כתזכורת לאותו עוני שמתוך שיעבוד. בחסידות מבואר שצריכים להרגיש תמיד שאנחנו עניים בדעת, לצמצם את האגו כמצה שנאפתה מבצק שלא תפח, וזו הדרך לחתור קדימה, אל העושר בדעת, ללא לאות.
הילדים רגילים שבכל חג ושבת הסדר הוא קידוש, נטילת ידיים עם ברכה, סעודה. כאן פתאום הם רואים סדר חדש. מתחילים בקידוש כרגיל, נוטלים ידיים בלי ברכה, אוכלים כרפס טבול במי מלח או בחומץ, מגביהים את המצות ומספרים שזהו לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. כאן פוקעת סבלנותם והם שואלים
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? בתשובה מספרים להם שעבדים היינו לפרעה וכו' אבל מוסיפים עוד פרטים רבים שתכליתם להפוך את החוויה למשהו אקטואלי לגמרי. שלא יטעה מישהו לחשוב שאמנם עבדים היינו אבל זה נגמר, סכנת העבדות חלפה. גם מקפידים להבהיר שלא בכוחנו יצאנו ממצרים אז, ואין בכוחנו להשתחרר מכבלי השיעבוד כיום. הקב"ה הוציא אותנו לחירות ממצרים של פרעה ורק הוא בכוחו לגאול אותנו בכל עת.
אלא שכדי שהקב"ה יתערב בסדרי הטבע ויגאל אותנו, אנחנו צריכים לפחות לרצות בכך. שעל כן אנחנו מצווים להזכיר לעצמנו את יציאת מצרים בכל יום, כי היציאה הזאת היא תהליך מתמשך. זה לא משהו שהיה פעם ונגמר. וכמובן, הדגש הוא על הגאולה, לא על העבדות חלילה. בליל הסדר אנחנו לא בוכים חלילה על הסבל שהיה מנת חלקנו במצרים וגם אין אנו נשבעים לזכור ולא לשכוח את הצרות שעשו לנו. אדרבה, מזכירים לעצמנו, ובשמחה רבה, שגם אם נפלנו לשיעבוד קשה ביותר - קשה עד כדי כך שאפילו הימים שלנו נראים אפלים, צריכים לשמור על אופטימיות מתוך ביטחון מלא שסוף סוף הקב"ה יגאל אותנו. כדברי השיר שהיה פופולרי בזמנו: עברנו את פרעה - נעבור גם את זה. הפסח נועד לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, כולל בלילות, בזמנים הקשים ביותר כנ"ל, כדעת בן זומא, וכולל גם בימים הטובים מאוד שעוד יגיעו, ימות המשיח, כדעת חכמים.