בערב יום העצמאות לפני שנה, בגבעת חביבה, הזדמנה לי חוויה מיוחדת. פגשתי קבוצה של כמאה יהודים וערבים, שבחרו להיות יחד באותו ערב כדי להתייחס לזיכרון האובדן בשני הצדדים, לכאוב האחד את כאבו של האחר. הסתבר לי שזה ערב יום העצמאות השישי שקבוצה זו נפגשת, כשכל שנה נוספים עוד חברים, אנשים שאינם מקבלים את הדפוס המקובל שביום הזה תהיה התעלמות מוחלטת מהמנוצחים ומכאבם.
בגבעת חביבה חשתי שהנאספים, בני שני העמים, מבקשים להתגבר על תחושות הפירוד והניכור האחד כלפי סמליו של השני.
בין הנאספים פגשתי רופא משפחה במרפאה של קופת חולים מכפר ערבי בגליל, פסיכולוגית קלינית מנצרת, מנחה בפעילות קבוצתית מירושלים, אב שכול מתל אביב שבנו נהרג בסיני במלחמת יום כיפור, חבר מקיבוץ חצור שאחיו נהרג בפעילות צבאית, מורה לאומנות מלוד, ועוד. חשתי שאני נמצא בתוך קבוצה המבקשת לחצות קווי הפרדה הטבועים בין שני העמים.
אי-אפשר היה שלא להתרגש כשבעיצומה של תקופה שבה שני הצדדים מדממים כתוצאה מגילויי איבה, מתאספת קבוצה הרוצה במשך יומיים להתבונן אחרת בחיינו ובגורלנו; לבדוק איך להגיב אחרת לכאב, לכעס ולפחד; ולחפש איך יחד לרפא ולשחרר אותם. קבוצה זו ממירה כאב וכעס לעוצמה אישית ולעשייה לשינוי המציאות המדממת.
פגשתי קבוצה שאינה מבקשת להעמיס על כתפיה פלטפורמה פוליטית, אלא קוראת לכל צד לעבור מהצטדקות ומהאשמת הצד השני - לנשיאה באחריות, ומנפרדות - להתרחבות ולשותפות, מבלי לטשטש את הזהות והייחודיות של כל אחד.
סבל אנושי לכל הצדדים השנה תתכנס הקבוצה זו השנה השביעית, הפעם ב-28-29 באפריל, בבית ההארחה בבית אורן. חברי הקבוצה - המבקשים להרחיב את מעגל המשתתפים היהודים והערבים - יתכנסו גם הפעם מתוך כוונה לציין ולכבד את הכאב והאובדן בשני הצדדים.
אין ספק שזה ניסיון נועז, כאשר 61 שנים הורגלנו, אנו היהודים, להתייחד עם כאבנו ביום הזיכרון, ולחגוג את שמחתנו ביום העצמאות, באירועים בלעדיים של הציבור היהודי. מנגד הורגלו הערבים בישראל להסתיר ולהצניע את כאבם, על האובדן שעברו עם הקמתה של מדינת ישראל.
לנוכח הפער החריף בתחושות בני שני העמים אזרחי המדינה, הקבוצה תמשיך להתמודד עם העבודה המאומצת שהושקעה במפגשים הקודמים.
בהזמנה לאירוע בבית אורן מציינים היוזמים שבמפגש "נבטא מה שמייחד את כל אחד מהצדדים בתרבותו, בסיפורו ובמקורות לכאבו. נחלוק בזיכרון הסבל האנושי שנגרם לכל הצדדים ובשאיפה המשותפת להבנה...".
