החל ממחצית המאה העשרים החלו לצמוח בעולם המערבי התנועות הפמיניסטיות למיניהן. ככלל, אני סבור שזוהי אחת המהפכות והתופעות הברוכות ביותר של תקופתנו. מתן זכויות שוות למחצית מהאוכלוסיה, שעד אז הייתה מקופחת, והיכולת של כל החברה ליהנות בכל התחומים מיכולותיהן וסגולותיהן המיוחדות של בנות המין השני, שלעניות דעתי ומנסיוני יותר מדויק לקרוא לו המין הראשון - הקפיצו את החברה המערבית קפיצת מדרגה ואולי אף כמה מדרגות בבת אחת בכל התחומים.
תהליכים חשובים בחברה, כמו מעבר נשים רבות לכלל המקצועות השונים במשק ואי הצטמצמותן רק למקצועות נשיים מסורתיים בלבד, כפי שהיה נהוג בעבר, הפיכת הנשים לגורם מרכזי בפרנסת המשפחה, ומעבר הדרגתי של יותר ויותר גברים לטיפול בילדים ובמשק הבית, שינו לחלוטין את פני המשפחה והחברה המודרנית. מהפיכה זו כולה היא מפירותיה והישגיה הבולטים של התנועה הפמיניסטית. ברם, ממצעיהן של כל התנועות הפמיניסטיות שנאבקו לשוויון זכויות מלא לנשים ובצדק, נעלמה זכות-חובה מסורתית אחת, שהיא הבסיס העיקרי לשוויון זכויות מלא בחברה. וזוהי הזכות-חובה של האדם
למות למען מדינתו כשצריך. תפקידי הלחימה בקרב עם כל הסיכון הכרוך בהם, עדיין הינם בעיקרם נחלת הגברים בלבד וכך בכל מדינות העולם המערבי.
אפילו בצבא ארה"ב, שבניגוד לנהוג אצלנו הוא צבא התנדבותי, ושם התנועה הפמיניסטית המפותחת ביותר בעולם שדאגה להחדיר נשים להרבה מתחומי העשייה הצבאית (ועדות לכך החיילות הרבות שאנו רואים בטלוויזיה בתמונות מעירק ואפגניסטאן), מספר הגברים בין הנופלים והפצועים, גדול בהרבה ממספרם בקרב הנשים.
כל שכן כשאמורים הדברים אצלנו, שהשרות הוא שרות-חובה לגברים ולנשים כאחד, אך לגבי יחידות קרביות, השרות הוא שרות חובה לגברים בלבד. לגבי נשים שרות זה עדיין התנדבותי. אני מודע היטב להבדלים הפיסיולוגיים בין המינים ולכשריה הגופניים הפחותים של האישה מאלו של הגבר בתחומים מסוימים. אך ההתפתחות הטכנולוגית בצבא כמו גם באזרחות, מצמצמת מאד את הפערים הגופניים בין המינים, ותפקידי לחימה מסוכנים רבים, שבעבר היו נחלתם של גברים בלבד בגלל הקושי הפיזי, ניתן לבצעם היום גם ע"י נשים, ולדעתי אין כל הצדקה לכך שנשים לא תשרתנה בהם שרות חובה ולא רק שרות התנדבותי.
שוויון זכויות נגזר קודם כל משוויון בחובות, ובמדינתנו הנתונה מאז קומה במצב מלחמה מתמיד נהוג, אם כי לדעתי באופן בלתי מספיק, להפלות לטובה בזכויות את אלו אשר ביום עברה השליכו נפשם מנגד למען המדינה. נהוג אצלנו גם לגנות בכל פה את תופעת ההשתמטות בקרב גברים, אם זה מטעמי דת, מצפון, או סתם סיבות אנוכיות. גם כאן לדעתי אין הצבא והמדינה נוהגים בקשיחות מספקת, ואחוזי המשתמטים מכל מיני סיבות הולכים וגדלים עם השנים. אולם ההשתמטות מטעמי מגדר או מין היא מקובלת, מוכרת ומקיפה 50% מהאוכלוסיה, וזאת באופן חוקי לחלוטין וללא כל הצדקה בתקופתנו. רק כאשר מספר הנופלות בקרב הקבורות בבתי העלמין הצבאיים, ישתווה למספר הנופלים בקרב, ומספר נכות צה"ל מקרב ישתווה למספר נכי צה"ל מקרב - רק אז יזכו ארגוני הנשים בארץ לשוויון הזכויות המלא המיוחל, שלו הן הנשים והן כולנו כעם ראויים. אני בטוח שדוגמתן האישית של הלוחמות בצה"ל תביא לכך שגם מספר המשתמטים מבין הגברים בצה"ל יקטן בהרבה. קל יותר לגבר לפגר מאחור, כשבראש הולך גבר. הרבה יותר קשה לעשות זאת כשבראש הולכת אישה.
אומרים שמעשרה קבין דיבור שנפלו על העולם, נטלו הנשים תשעה. או בקיצור, הן טובות בלעשות הרבה רוח מכל דבר קטן. לאורך כל ההיסטוריה, אולי פרט לאמזונות האגדיות ביוון, תפקידי הנשים במלחמה היו שניים: האחד - לעודד את הגברים לצאת לקרב והשני, לקונן על החללים. לעודד ולקונן, משמע דיבור בלבד. אם הנשים בארץ ובשאר מדינות העולם תתחלנה ליטול על עצמן את ההובלה המעשית ללחימה, לא רק את הדיבור עליה, אני משוכנע שהשלום העולמי יחול במהרה בימינו. קל מאד לדחוף בדיבור את הגברים של אומתך להילחם בגברים של אומה אחרת. קשה הרבה יותר להלחם בעצמך. אם הנשים תתחלנה להלחם מעשית למען אומתן בנשי וגברי אומה אחרת, השלום העולמי ייכון הרבה יותר מהר מכפי שאנו חושבים, ואז הנשים תזכינה גם בשוויון המיוחל.
אל לארגוני הנשים בארץ להציב לבנות כיעד את גולדה מאיר. עליהן להציב להן קודם כל כיעד וכסמל את חנה סנש. בשביל שתוכלנה להגיד, ובצדק, כולנו גולדה מאיר - עליכן להגיד קודם כל, כולנו חנה סנש. רק כאשר כולכן תהיינה חנה סנש, תוכלנה לזכות בשוויון זכויות ובפתחון פה מלאים בחברתנו. עד אז לא.