על כתפי ראש הממשלה ושר הביטחון רובצת אחריות לאומית לא פשוטה בעניין העיתוי והאופן שבהם תינקט פעולה צבאית לביטול האיום הגרעיני האירני; אולם האחריות שלא לפעול לבד – ואולי בשל כך לא לפעול כלל – היא אחריות יותר כבדה.
לית מאן דפליג כי עדיף שארה"ב תשתתף בכל מהלך צבאי נגד אירן שיינקט ביזמת מדינת ישראל, בין באופן מהותי ובין בתמיכה מפורשת וגלויה במהלך זה; עניין זה אינו שנוי במחלוקת. אלא שלפי גישתו של הנשיא פרס, השתתפות ארה"ב היא תנאי לקיומו של מהלך מסוג זה.
גישה זו היא בעייתית, במיוחד בזמן בו נשיא ארה"ב הוא ברק חוסיין אובמה, אשר כבר הביע את עמדתו שלא תהיה פעולה צבאית נגד אירן, ותיכנת את שרת החוץ שלו לומר כי ארה"ב אינה בטוחה באמיתות הצהרות אחמדינג'אד, לפיהן לאירן יש יכולות גרעיניות אופרטיביות ובקרוב כבר לא תהיה תלויה בגורמי חוץ.
מר פרס יכול לקחת סיכונים כאוות נפשו לאור תפקידו כנשיא, תפקיד חסר כל תוכן ביצועי, תפקיד ייצוגי, טקסי, סמלי, מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות. גם משם – מדובר בסיכון בלתי מחושב שעלול להתגלות כבלתי אחראי וכמעבר של קווים אדומים.
זו כלל לא מתינות, אלא לקיחת אחריות לחוסר מעש מול סיכון קיומי.
אלא שברק ונתניהו, יעלון ובגין, סער וארדן, ורבים אחרים הנושאים באחריות כבדה זו – אינם יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכון, ועליהם לשקול היטב מה צריך לעשות בעניין הגרעין האירני, שלדברי אחמדינג'אד הוא כבר עובדה קיימת, על-מנת שייוותר כעובדה שהייתה פעם קיימת ולא עוד.
הנוסחה לפיה מי שנמנע מצעדים צבאיים הוא שקול ומתון – לא תופסת במקרה בו המתינות היא דווקא לשחרר את האזור מאיום קיומי, כפי שעשה זאת בזמנו ראש הממשלה מנחם בגין בעניין הגרעין העירקי וכפי שאולי עשה אולמרט בסוריה.
לעתים קבלת החלטה להמתין היא הרפתקה מסוכנת בעוד קבלת החלטה לצאת לפעולה צבאית היא מעשה שקול ומתון. יכול להיות שזהו המצב עתה, בנושא ההתחמשות הגרעינית של מדינה תומכת טרור שכבר הצהירה קבל עולם על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל.
אין ספק כי הנושא מורכב יותר ממה שנראה ממבט ראשון, ולא רק מבחינת היחסים עם ארה"ב, אלא גם מבחינות רבות נוספות שאין זה המקום להעלותן, אך דבר אחד צריך להיות ברור: האמירה של שמעון פרס, הנשמעת כשקולה וכמתונה, שלא לצאת לפעולה צבאית נגד אירן ללא שיתוף עם ארה"ב, עלולה להתגלות כאמירה משתקת, הרפתקנית מדי ובלתי זהירה לגבי ביטחון מדינת ישראל.
